אוי כמה עצוב

[LastFlowers]

../images/Emo45.gif

והאבסורד שלך צריך להיות: לי אין מחלה קשה, אז מיסי הבריאות שלי לא צריכים לסבסד תרופות לאנשים חולים. ככה זה באמריקה, לא? בסופו של דבר אקדמיה בריאה משקפת חברה בריאה, ולהיפך. אותו בעל באסטה ודאי ישמח שאת ילדיו מלמדים מורים ברמ"ח איבריהם, ולא חבר'ה שמצאו הזדמנות לתואר ראשון עם "מקצוע ביד" ולמדו במכללת אסתרינה טרטמן. הוא ישמח לקבל שירות רפואי מרופא מקצועי על מוטיבציה גבוהה וסבלנות, מאשר מרופא מתוסכל ורצוץ שמקבל משכורת מינימום. הוא ישמח לקבל סחורה מובחרת מידיו של חקלאי פיקח, מאשר אחת שמרקיבה אחרי יומיים מידיו של חקלאי טיפש. ואני סמוכה ובטוחה שהוא וכל האזרחים פה ירגישו גאווה פורתא כשעוד מדען ישראלי יזכה להכרה עולמית ויזכה בפרס נובל, הרבה יותר גאווה ממה שהם יום יום מרגישים כלפי המקום הזה - אם בכלל.

 

[נועה לביא]

אני לא חושבת שהכוונה של לירן הייתה

שיש לבטל כליל את נטל המיסים (מן הסתם

) אלא כן להמחיש את העובדה שכאשר דורשים מה"מדינה" לממן משהו, אז המדינה זה לא גוף ערטילאי אלא אנשים, שלחלקם אין עניין ולו בתיאוריה בשירות הזה. כולנו עלולים, לא עלינו, לחלות במחלה קשה, אבל תלמידי משפחה לפחות אנחנו (בני המשפחה שלי) לא נהיה.

 

[פלפל אנגלי]

למה לא לבטל כליל? זו טענה ליברטריאנית ידועה

כמה שפחות התערבות מדינתית, כמה שפחות כניסה לכיס, לחיים, לענישה, לחינוך, כך ייטב. איין ראנד היטיבה לתאר את זה. ובאופן מקביל לבאסטיונר שילדיו לא לומדים: אני לא קונה ירקות ופירות בשוק. קונה רק בסופר. אז בבקשה, שלא יממנו מכספי המיסים שלי את דרכי ההגעה לבאסטת הבאסטיונר בשוק. גזירה שווה, לא?

 

[the new L]

יש לך תגובה לשאלה ששאלתי?

והיא מה ההיגיון המוסרי בדרישה הזאת מאותו אדם? אף אחד פה עדיין לא כתב לי הצדקה מוסרית לכלוא אדם כי הוא לא רוצה לממן את החינוך של אדם אחר. מה רע במימון בהתנדבות? אם הרבה אנשים מוכנים לתרום מכספם בשביל שתהיה קיימת אקדמיה טובה ובמחיר נמוך - אז תהיה קיימת כזו. ואם רוב האנשים לא מוכנים לעשות זאת, איזו זכות יש לגבות מהם כסף בניגוד לרצונם? יש מיסים שאכן מוסרי לגבות בכוח, גם אם אנשים לא מוכנים להשקיע בהם. כאלו שמשמשים להצלת חיים - למערכת הבריאות, למשטרה, לצבא. אז אני אכן רואה היגיון מוסרי בגביה בכוח בשביל להציל חיים. אבל איפה ההיגיון המוסרי בגביה בכוח בשביל לממן חינוך? גם אם את חושבת שזה יטיב לחברה, למה מותר לך לכפות את דעתך בכוח על אחרים? אם כבר ספרים, אני ממליץ על קלאסיקה מהמאה ה-19, The Law של Frédéric Bastiat אפשר לקרוא אותו כאן בחינם, הוא מסביר טוב מאוד את הרעיון של התנגדות לשימוש בכוח על ידי החברה בנסיבות לא מוצדקות.

 

[פלפל אנגלי]

נדמה לי שעניתי היטב על השאלה שלך

בעיני מוסרי לחלוטין לקבוע מטרות חברתיות כוללות (וכן, השכלה או לפחות קיומם והמשכם של מוסדות להשכלה, היא אחת מהן) שהמדינה מעודדת ותומכת בהן כלכלית. הדרך לתמיכה כלכלית עוברת בכיסי האזרחים, בלי דיפרנציאציה בין מי שעושה שימוש בשירותים האלה לבין מי שאינו עושה שימוש בהם, בדומה לדוגמאות שהבאתי בפניך. בעיני אין שוני בין הצורך בקיומם של מוסדות להשכלה יסודית ועל יסודית לבין קיומם של מוסדות להשכלה גבוהה. את אלה גם אלה המדינה צריכה לממן או למצער, לסבסד. יתרה מזאת, קיומם של מוסדות להשכלה גבוהה מועיל למדינה ככלל. מהגדלת התל"ג (שאמור לחזור לאזרחים כרווחה וקידום כלכלי, בין היתר) ועד להעלאת רמת ההשכלה הכוללת של תושבי המדינה בדיפוזיה (זה יחלחל דרך מערכת החינוך). והמדינה היא למעשה מקבץ הפרטים שמרכיבים אותה. ולכן, כן. זה מוסרי לחלוטין לגבות מיסים ולאכוף את גבייתם באמצעים חוקיים. אפשר להתווכח על מידתיות, אפשר לדון בשאלת הקצאת המשאבים וההגיון שבסבסוד חוג זה או אחר במידה כזו או אחרת. אבל ברמה העקרונית - כן, יש הגיון וצדק מוסרי בשימוש בכספי המסים של האזרחים למימון חינוך.

 

[פלפל אנגלי]

ולגבי השאלה למה מותר "לי" לכפות את דעתי

דמוקרטיה, אתה יודע... יש חיה כזו. אולי זו לא השיטה הכי גאונית לממשל, ואני בטוחה שיש כאן כמה פילוסופים של הממשל שידעו לתאר את זה טוב ממני, אבל זה מה יש. לפחות בינתיים. תכניס לכנסת מספיק אנשים שחושבים כמוך (או יותר נכון, מספיק שר אוצר או ראש ממשלה כזה, ונדמה לי שאתה - אנחנו - מקבלים עוד מעט אחד כזה) ותראה איך כל שיטות התקצוב וחלוקת המשאבים משתנות. אפשר לא לאהוב את ההחלטות הנוגעות לחלוקת המשאבים החברתית, אבל כל עוד אלה כללי המשחק אנחנו מחויבים להשתתף בו ולכבד אותם, מתוך תקווה שפעם בארבע (נו, שלוש או שתיים, אבל מי סופר

?) שנים תהיה הזדמנות לשינוי.

 

[the new L]

שאלתי שאלה מוסרית

לא שאלה פרקטית. אני יודע שפרקטית את יכולה לכפות את דעתך כי בדמוקרטיה דעת הרוב קובעת. אבל השאלה שאני שואל היא שאלה הרבה יותר בסיסית, שאלה לגבי מוסר. למה מותר להשתמש באלימות כלפי אדם אחר שלא על מנת להציל חיים. זה בכלל לא טריוויאלי שיש לך זכות מוסרית לעשות זאת, ולדעתי - אין לך.

 

[אווזת]

אני חושבת שעקרונות מוסריים טהורים יפים מאד

ברמה התיאורטית. הרמה הפרקטית מחייבת תזוזה מסוימת מהקבעון המוסרי. אין אפשרות לנהל מדינה על פי עקרונות מוסריים נטו (אפרופו ספרים, קרא בהקשר זה את ספרו המאד בעייתי של ספי רכלבסקי). לשיטתך, אגב, אין שום אפשרות לכפות השתתפות במימון תשתיות. אם אקח את זה לכיוון ההפוך, אני לא רוצה לשלם עבור שירותי שיטור שלא נותנים לי, ברמה האישית, דבר. אני רוצה לממן חברת שמירה פרטית שתגן על הרכוש שלי, ורק על שלי. הגיוני? בעיני, לא כל כך. אבל לשיטתך זה תקף, כי מדובר ברכוש ולא בהצלת חיים.

 

[פלפל אנגלי]

תפוז מתעלל בי ועושה שמות בניקים. סליחה.

 

[mummy]

הגדרות יסוד

אם אני מבינה נכון אתה קורא לקבלת החלטות על פי עקרונות שאינם מוסכמים על אינדיבידואל ספציפי (ע"ע הרוב קובע בדמוקרטיה) הפעלה של אלימות כלפיו? זה נראה לי קצת בעייתי בלשון המעטה. כדי שאפשר יהיה לנהל דיון מוסרי על הסוגייה שאתה מעלה כאן, יש צורך להסכים על הגדרות היסוד - מה זה אלימות ומה זה מוסרי, או מה הקריטריונים שאתה משתמש כדי להעריך פעולה כאלימה ומנגד פעולה כמוסרית. אלו שאלות כל כך רחבות ומורכבות, והאמת, אני לא ממש זוכרת איך זה קשור לדיון הנוכחי.... אם השאלה היא למה הציפייה שפרטים בקולקטיב יממנו באמצעות מיסוי את מערכת ההשכלה הגבוהה גם אם הם בעצמם כפרטים לא "נהנים" ממנה ברמה האישית, אז ניתנו כאן למטה הרבה תשובות חכמות וטובות. לדעתי לפחות.

 

[Unicorn98]

../images/Emo45.gifמסכים בהחלט עם העקרונות שהבעת ../images/Emo13.gif

 

[the new L]

זה לא מובן מאליו

שחברי סגל צריכים להיות גאונים? הרי בשביל לעסוק במחקר ברמות הגבוהות ביותר (כלומר, עיסוק בדברים המורכבים ביותר מחשבתית הקיימים בעולם), עליך להיות גאון ברמות הגבוהות ביותר. לי לפחות זאת נראית הסקה מאוד טבעית.

 

[tulkin]

לא ברור לי אם אצה רציני או ציני

אבל תסתכל סביבך. אולי מדובר בהסקה טבעית למדי... אבל שגויה. מעט מאד אנשים באקדמיה הם גאונים (לא שאני יודע מה ההגדרה ואמת המידה של גאון, אבל נניח שהתגברנו על הבעיה הזו). גם מעט מאד אנשים בתעשיה הם גאונים. למעשה מעט מאד אנשים בכלל הם גאונים, ולא סביר מבחינה כמותית פשוטה שכל הפרופסורים גאונים. אפילו במצבה המידרדר של ההשכלה הגבוהה בארץ יש יותר פרופסורים מגאונים.

 

[the new L]

למה זה לא סביר?

שפרופסורים יהיו העילית של האוכלוסיה? למה זה לא סביר לצפות שהם יהיו (למשל) האלפיון העליון מבחינת אינטיליגנציה? לי זה נראה ברור שאין שום מקום לבינוניות בקרב חברי הסגל, ושחבר סגל צריך להיות בן אדם מאוד מאוד מבריק. לפי ההתרשמות שלי, כל חברי הסגל החדשים שנקלטו במחלקה שלי בשנים האחרונות הם בהחלט אנשים מאוד מבריקים.

 

[the new L]

למה את חושבת שזה קשור לריווחי?

במחלקה שלי, מתמטיקה, חלק גדול מחברי הסגל מתעסקים בדברים כל כך כל כך כל כך תיאורטיים, שלא נראה שיהיה להם שימוש בעשרות/מאות השנים הקרובות. ובכל זאת, המחלקה שלי קלטה השנה 3 חברי סגל חדשים (וגם בשנה שעברה היא קלטה 3 חברי סגל חדשים, ובכלל, בכל אחת מהשנים האחרונות היא קלטה כמה חברי סגל).

 

[חצישלישרבע]

כי רווח הוא מושג רחב יותר

הפריחה במחלקות המתימטיקה לא נוצרת כי מישהו חושב שהסטארט אפ הבא יצא מהתחומים התיאורטיים הנחקרים, אלא מתוך הצמיחה בהכרה שבכלכלה שהופכת יותר ויותר מבוססת על מקצועות טכנולוגיים, הרבה מהמיומנויות שנלמדות במהלך תואר במתימטיקה הן בעלות ערך לכלכלה, ולפיכך, יש טעם בלתקצב עוד תקנים. דווקא מחלקות המתימטיקה הן דוגמא מצויינת בהקשר הזה: בניגוד למחלקות כמו הנדסת חשמל, מחשבים, ואפילו פיסיקה, בכלל לא ברור, לאדם חיצוני שנגיד בוחן את הסיליבוסים הנלמדים, איזה תועלת יש במחלקה גדולה יותר. כמו שטולקין אמר, מה עוזרת תורת הכפיה בעולם האמיתי? אז יותר משנעשתה בעשור האחרון עבודת שיווק, כוחות השוק פעלו, והשווי שהיחסי של תואר במתימטיקה עלה ככל שהסתבר שגם עם *התוכן* הוא לא בהכרי ישים ובעל ערך כלכלי, *הכישורים* שהוא בונה - הם דווקא כן. ועדיין, המחלקות בישראל, גם למתימטיקה, הן גדולות, ולא ברור שמה שהכי טוב להן זה דווקא לגדול עוד.

 

[נועה לביא]

באמת? לי זה נראה ברור לגמרי

לפחות לגבי המחלקות למתמטיקה בארץ.

 

[mummy]

אני לא מסכימה איתך בכלל

"כן, זה עצוב שאי אפשר לעשות עם הדוקטורט הרבה בארץ, אבל מצד שני אף אחד גם לא מבטיח לנו את זה" - מה המשמעות של מילגת הקיום שהאוניברסיטה ממנת לי במשך ארבע שנים, בתמורה להתחייבות שלי שלא לעסוק בשום דבר אחר חוץ ממחקר, ורק להתמקד בדוקטורט? אני בהחלט רואה בזה סימון כיוון או תחילתה של מערכת יחסים שכרוכה בה באופן אינהרנטי גם ציפיות דו כיווניות. לא בהכרח עם אותה אוניברסיטה ספציפית אלא עם העולם הזה, עם התחום, עם האקדמיה במובן הרחב של המילה. ולא כי אני אישה סנטימנטלית (אני לא), אלא כי בתקופה הזו אני נדרשת במפורש שלא להתקדם בשוק העבודה שמחוץ לאקדמיה, ויותר מזה, בעיקר כי אני מניחה שגוף שמונחה משיקולים רציונלים תועלתניים (לכאורה) ישקיע בי את השנים האלו כי הוא חושב שזה הולך לאנשהו והוא מתכוון לקטוף את הפירות בהמשך. אבל מסתבר שלא. את האוניברסיטה הספציפית לא מעניין מה יקרה לי ביום שאחרי שאגיש. היא לא סופרת אותי ממטר ולא רק אותי באופן אישי. מסתבר שהיא הייתה שם בשבילי רק כדי שתוכל לקבל את התקצוב שהיא מקבלת מהמדינה על כמות הדוקטורנטים שהיא מייצרת, אבל את אף אחד לא מעניין מה היא עושה איתם אם בכלל לאחר מכן. ומה שמדהים כאן, זה שגם המדינה שמתקצבת את האוניברסיטה (וגם אותי בדיעבד), לא מעוניינת למצות את ההשקעה שלה בי, לא דורשת ממנה למצות את ההשקעה, ו/או לא מסייעת לה לעשות את זה. גם אותה זה לא מעניין. אין, פשוט אין איפה להשתלב באקדמיה בארץ היום בתנאים שהם לא תנאים מחפירים מביכים ומביישים. מעבר לכל שאר הטיעונים (הציוניים, הסוציאליסטיים וכל השאר) גם היגיון השוק הכלכלי לא יכול להסביר את מה שקורה כאן: אני באמת לא מבינה מה ההגיון בהחלטה שמשמעותה לזרוק לפח את כל מה שהשקיעו בי? למה לא לדרוש ממני עכשיו לתת בחזרה? ועל מה מדובר כאן? בסך הכל על ההזדמנות להמשיך בעשייה, לקבל חצי חדר, לקבל גישה לספריה, למאמרים שאחרת יעלה לי כסף לקרוא אותם, אפשרות להגיע לכנסים שבאופן פרטי יעלו לי הון שאין לי אותו כי המקסימום שאני מקבלת זה גרושים כמרצה מן החוץ,לקבל מסגרת השתייכות מקצועית - וכל אלו הם כלי עבודה הכרחיים! - וכן גם שכר עבודה סביר יכול להיות נחמד. אבל לא, אין כאלה. אין משרות, אין תקנים, אין איפה לעשות את כל הדברים האלו. פשוט אין. וזה עוד הרבה לפני מגיע לי, ולקחו לי ועשו לי. זה לא קשור בכלל לתרבות המגיע לי. זה לא קיטור של מי שיושב בחוסר מעש, מתעצל וחושב שמגיע לו רק כי הוא שם. זה תסכול אמיתי, שנובע כן, באמת כמו שאמרת, מהתחושה שרימו אותי. שהוליכו אותי שולל. שנכנסתי למסלול הזה וחשבתי שיש לי לאן להתקדם בו אם רק אהיה טובה מספיק. והיום אני מגלה שזה בכלל לא משנה מה אני אעשה. כי אין. והנה הכותבת בפוסט המקושר מספרת על חמישה פוסטים שהתקבלה אליהם, ואני מכירה אנשים בארץ שמסתובבים מפוסט לפוסט עם השגים אקדמיים מאד מרשימים אבל אין להם מה לעשות איתם כי פשוט אין משרות ואין להם לאן להכנס. ואין. וכמו שאמרה כאן רוקדת בשחקים - זה לא סתם עצוב, זה טראגי. טראגי במובן הקיצוני של המילה עבור מערכת ההשכלה הגבוהה בארץ. כי הפתרון היחיד - בדיוק כמו זה שאתה מציע, זה לנסוע לחו"ל. שם יש אפשרויות. נכון, שם יש. אבל אתה לא רואה כמה זה מגוחך? שאני נשלחת לחפש את המקום הנכון לי בחו"ל? זו חלמאות ברמות קיצוניות. זה ממש מטומטם.

 

[Unicorn98]

אני חייב לשאול אותך, וסליחה מראש -

אבל אם את יודעת את כל זה מראש, מדוע בחרת להכנס לתהליך הזה? כלומר, מדוע את מאשימה את כולם ולא לוקחת אחריות על עצמך? מה שטראגי בעיניי, זה שאנשים הולכים לעשות PHD והם יודעים שהסיכוי שימצאו משרות בארץ הוא אפסי. הסיבה הכלכלית של האוני' היא כמובן ברורה וידועה לכל, המוסד מקבל המון כסף על עצם ההכשרה שלך (שהיא יחסית זולה עבורו אבל מתגמלת מאוד במובן ההחזרים מהמדינה) ומפסיד המון כסף על ההעסקה שלך אח"כ. השיטה דפוקה. ועוד שאלה, האם להעסיק אותך כדי להעסיק אותך היא מטרה ראויה? הטיעונים הציוניים והסוציאליסטיים וכו' וכו', מה הם בעצם אומרים? שכדאי להעסיק את כל בעלי הדוקטור? רק כדי שלא "תברחו" לחו"ל? ממש לא בטוח, וממש לא משכנע אותי. להיפך, ייתכן ויש עודף בחוקרים, במקום להשקיע המון תקציבים במיעוט חוקרים מצטיינים, הפיזור הוא לרוחב.

 

[mummy]

לצערי לא ניחנתי בכושר נבואי

לא ידעתי את כל זה "מראש". כשהתחלתי - ואולי באמת אני לא מפסיק מוכשרת אם לא גמרתי את הדוקטורט תוך שנתיים - המצב היה קשה אבל לא עד כדי כך, וזו לא אמירה סובייקטיבית שלי אלא דברים ששמעתי גם מאחרים באקדמיה שאיתם שוחחתי על הנושא. אין לי נתונים להציג אבל אני מניחה שאפשר למצוא כאלה. וכן, כמו שאתה אומר השיטה דפוקה. לגמרי. זה כל הענין ועל זה בדיוק מדובר בפוסט ההוא. אז על מה הויכוח אני לא מבינה? אם אתה מסכים שהשיטה דפוקה, מה עוד צריך לקרות כדי לשכנע אותך שרצוי וראוי לשנות אותה. אם השיטה דפוקה איך זה הופך אותי לאחת ש"מאשימה את כולם ולא לוקחת אחריות על עצמי"? ומי אמר לך שאני לא לוקחת אחריות על עצמי? אני לוקחת. אני שלושה חודשים אחרי הגשת הדוקטורט וברור לי (כמעט) לגמרי שהמשך דרכי לא תהיה באקדמיה. וזה רק כי אני לוקחת אחריות על עצמי ולא מחכה שאחרים יעשו את זה בשבילי. זה לא סותר את זה שיש לי הרבה מאד ביקורת, שאפילו אתה מסכים איתה. ומותר לי להביע אותה. זאת עוד זכות טבעית שיש לי

(סתתתאאאם. לא יכולתי להתאפק... הכל ברוח טובה

).