אונס כאקט מיני

[סניגור הפילוסופיה]

אנסה להציע הגדרה לא מופשטת

ההשקפה הערכית העומדת מאחורי מושג האגו ונרדפיו (כבוד עצמי, השפלה) היא שאירועים מסוימים או חוויות מסוימות של האדם גורמים לו למצב שהערך האנושי שלו מועט יותר מהערך האנושי שהיה לו קודם, וכן מועט יותר מהערך האנושי של בני-אדם אחרים שלא עברו אירוע או חוויה דומה. לעומת זאת, ההשקפה הערכית ההפוכה (לדעתי זו ההשקפה ההומניסטית) עניינה שאין אירוע כלשהו או חוויה כלשהי שיכולים לגרום לירידה בערך האנושי. הערך האנושי של כל אדם הוא שווה תמיד. חוויות של השפלה ונקמה עומדות, כמובן, על בסיס של תפיסת אגו וכבוד עצמי. האם הן אדפטיביות? הפילוסוף תומס הובס השווה במקום מסוים בין בני-אדם לבעלי חיים, וטען שיש הבדל גדול: בני-אדם הם הרבה יותר גרועים. הסיבה לטענתו זו, היא שבני-אדם נוטרים ונוקמים. בעל חיים יכול לתקוף באכזריות, אך רק לשם שרידות והגנה עצמית. אם הוא רעב, או לשם התגוננות מפני איום. אבל, לאחר שהאיום הוסר בעלי חיים אינם מבקשים "לסגור חשבון" למטרת נקמה ופיצוי נפשי של השפלה. אני לא יודע אם הובס צדק. אולי הוא צדק לגבי רוב בעלי החיים? האם יש תופעה של סגירת חשבון נקמנית בקרב החיות? בכל אופן מהי האדפטיביות של הנקמה? ברגע שהאיום הוסר ואין מניע שרידותי כלשהו לתקוף אורגניזם אחר, הרי שניסיון לתקוף רק למטרות נקמה יוצרות סיכון עצמי שלא לצורך: ראשית, התוקף עלול להיפגע להיפצע או לההירג. שנית, אם יצליח מעגל הנקמה יונצח ואז האורגניזם השני יבקש לנקום בחזרה. באופן זה מעגל הנקמה מנציח את עצמו ומרבה סבל בעולם. גם חווית ההשפלה ללא נקמה אינה אדפטיבית. אילו בני-אדם החווים אירועים הנחשבים בתרבותינו "משפילים" לא היו מרגישים מושפלים וחסרי ערך, הרי שהיו חוזרים לתפקוד מלא מיד לאחר האירוע. העובדה שהפגיעה באגו גורמת להם להתבשל בכעס ובהשפלה של עצמם נראית אנטי אדפטיבית. האם לא טוב יותר לעולם בלי כל אלה? לגבי האגו והתרבות המערבית במצב הנוכחי: ארה"ב היא מדינה המובילה בטבלה העולמית של הוצאות להורג מדווחות לשנה (אני מדגיש מדווחות). הענישה הפלילית שם היא מהגבוהות בעולם, והגבוהה בעולם המערבי. הסבר מרכזי לכך, הוא שארה"ב היא חברה מאוד נוצרית-פרוטסנטית ולכן האמונה שם בשכר ועונש והצורך להשיב לפושעים כגמולם, כמורשת הדת הפרוטסנטית (שהיא דת מערבית מובהקת) מכתיב מדינייות זו. גם בהנחה שמושג הכבוד העצמי הוא אבולוציוני, הרי שתרבויות יכולות לטפח ולעודד או לחלופין לרסן. אישה שתחווה אונס, בעקבותיו האנס ירצה את עונשו ויבקש מחילה מהנאנסת ונניח כי הנאנסת תמחל לו. היא תיתקל בתגובות כגון : "איך את יכולה למחול למנוול הזה?" ותיחשב חריגה ויוצאת דופן. הסיבה: נאנסת כזו מתויגת "כסוטה" מהתלם שהתרבות המערבית ניסתה להכתיב לה. לתעב לעד את האנס.

 

[וינסטון סמית]

אתה מפשיט את הדברים

אני לא טיפוס נקמן, ואני לא תומך בנקמה לשם נקמה, אבל לא סתם נוהגים לקרוא לנקמה "יצר". אם מבודדים מקרה יחיד, אכן לא ניתן להבין את התשואה שנקמה נושאת עימה, ברם, גם פעולה אלתרואיסטית כביכול לא עולה בקנה אחד עם תיאוריית הגן האנוכי, ובכל זאת אנחנו יכולים להבחין בהתנהגויות אלתרואיסטיות בטבע. בטווח הרחוק, לא קשה לראות כיצד אלתרואיזם (בגבולות מסוימים), כמו גם נקמנות (בגבולות מסוימים) יכולים לתרום לשרידותו של הפרט, ולכן סביר מאוד למצוא אותם בטבע. אם אתה באמת מתקשה לראות על מה אני מדבר: אף אחד לא רוצה להתעסק עם טיפוס נקמן, ולהיות אחד שאף אחד לא רוצה להתעסק איתו זו בהחלט אסטרטגיה שולטת. יש קשר הדוק בין נקמה להרתעה. אני בטוח שקיימות בטבע תופעות של נקמנות. היות ואני לא זיאולוג, אני יכול רק לספר לך על להק עורבים שמשך שנים היה עושה "באז" מעל לראש של כל אחד מבני המשפחה שהיה נכנס הביתה, בעקבות הריגתם של שני עורבים בידי (או שיני) הכלבה שלי.

 

[סניגור הפילוסופיה]

הדברים לא כך כך פשוטים

יצר הנקמה הוא פיצוי נפשי על ההשפלה שיקום האגו והשבת הכבוד למקומו הטבעי. הרתעה אינה קשורה לכל אלה. הרתעה היא פעולה אינסטרומנטאלית מחושבת על מנת לגבות מחיר וללמד לקח. לשם ביצוע אקט הרתעתי אין צורך להרגיש מושפל. די בכך שנכיר בצורך "לחנך" את העבריין. הנקמה היא פעולה אקספרסיבית ולא אינסטרומנטאלית. ההרתעה דומה לאילוף של חיות. אם אני "מעניש" את הכלב על מנת לאלפו האם אני חייב להיות ייצרי לשם כך? אני מחושב להפליא. לשם כך, הטבע לא היה צריך לספק לנו נקמה, אלא מוח מחושב המבין שלגבות מחיר עשוי להעיל לנו. שנית, כל העניין בנקמה שהיא שאינה מסתפקת בהרתעה. נניח שא' פגע ב- ב'. ועוד נניח שב' יודע בודאות ש- א' לא יחזור על מעשהו. הוא עדיין ירצה לנקום בו כי הוא מרגיש מושפל. פעמים רבות, גם אחרי שההרתעה הושגה, הכבוד העצמי לא שב למקומו. לעיתים לשם הרתעה די בענישה קלה. לעומת זאת הנקמה אינה בעלת אופי מחושב. היא ייצרית ומשתוללת ואינה יודעת שובע. היא חורגת משמעותית מעבר לצורך ההרתעתי. שלישית, נקמה כרוכה בסיכון. אם הטענה שכדאי לי להיות נקמן כי אז אף אחד לא ירצה להתעסק איתי, הרי שאותו דבר יחשוב גם הצד השני. אם אני יודע שאותו דבר יחשוב גם הצד השני, האם יצר הנקמה לא מסכן את שלמות גופי וחיי מעבר לדרוש? גם לפיוס ולשלום יש ערך אדפטיבי, ויצר הנקמה מפריע לו לתפקד. רביעית, המחקר הפנולוגי (פנולוגיה-תורת הענישה) הראה שהטיעון ההרתעתי בענישה הוא חלש במישור האמפירי. נאשמים שנידונו לענישה חמורה יותר לא הורתעו יותר מנאשמים שנידונו לענישה קלה יותר (ראה פרק חמישי בספרם של שוהם ושביט "עבירות ועונשים"). אם להרתעה בסיס אמפירי חלש, אז האדפטיביות של הנקמה כהרתעה נחלשת אם לא מתבטלת. אני מניח שגם להסבר מדוע ההרתעה לא מצליחה יש הסבר אבולוציוני דרך מנגונים של הכחשה (לי זה לא יקרה), הטיות מוטיבציונית למיניהן. יש לזכור כי הפרופיל העברייני שונה מהאדם הנורמטיבי בכך שהוא "מחבב סיכון" בעוד האדם הנורמטיבי "שונא סיכון". לדעתי, ההסבר האבולוציוני צריך לקחת בחשבון שהמנגנון האדפטיבי של שנאת סיכון לא חל על האישיות הקרימיניאלית. חמישית, יצר הנקמה הוא העומד בבסיס ביצוען של עבירות. הנקמן מרוכז במושא נקמתו עד כדי כך שהוא מוכן לבצע עבירות בעצמו. יש לזכור, כי נקמה היא קוד תרבותי בעולם התחתון דווקא. לכן, אם נקמה היא אדפטיבית אז היא מסבירה דווקא את המניע העברייני. שישית, לא ידועה לי תיאוריה פסיכולוגית לפיה נקמה שכביכול מצליחה, יש לה ערך תרפויוטי. הנקמה, היא כמו ניסיון להרוות צמא באמצעות מים מלוחים. היא לא יודעת שובע, היות והרגשת ההשפלה נובעת ממה שהפוגע עשה לקורבן ולא מהשאלה מה יהא בגורלו של הקורבן. שביעית, פעמים רבות הרגשת ההשפלה לא מוליכה לאקטיביות נקמנית אלא לפסיביות דיכאונית. זה בוודאי לא אדפטיבי.

 

[וינסטון סמית]

המ,

קודם כל - "ראה פרק חמישי בספרם של שוהם ושביט "עבירות ועונשים" " - אני מקווה שלא תעלב אם לא אעשה זאת. בכל אופן, ההצגה שלך את הדברים היא מאוד מאוד מופשטת. בוודאי שאין צורך בנקמה אם יש לנו את היכולת לבצע תהליך חשיבה רציונלי. למעשה, כמעט כל יצר הוא "מיותר". זאת בדיוק הנקודה, רוב בעלי החיים לא מסוגלים להבין למה הם צדים ביחד, למה הם בורחים, למה הם מחזרים, הם פשוט עושים את זה. אתה כצופה מהצד יכול לנתח ולהסביר. כך גם בנוגע לנקמה - אם זאב ששואף להשתלט על הלהקה היה חושב לעצמו "אני צריך לבנות לעצמי הרתעה", לא היה צורך ביצר הנקמה. אבל הזאב לא מסוגל לעשות זאת, הוא מסוגל לפגוע באופן בלתי פרופורציוני במישהו שפגע בו, ולא לצורכי הגנה עצמית אלא לצורכי שיקום הכבוד. זו, בעצם נקמה. אני לא חושב שאני משדרים על אותו גל בכלל, אז אסתפק ואגיד שאני די בטוח שקיימות תופעות של נקמנות בטבע, והעורבים הם דוגמא אחת. זהו תנאי מספיק על מנת להראות שלא מדובר בתוצר של ציוויליזציה, מערבית או מזרחית.

 

[סניגור הפילוסופיה]

תוקפנות בקרב החיות כן-נקמה לא בטוח

ההבדל בין תוקפנות או אקט של זעם לבין נקמה, הוא שהתוקפנות נועדה לסלק מכשול או לפרוק תסכול. הנקמה נובעת מתוך השפלה ורצון להשפיל את התוקפן על מנת שהוא יושפל גם כמו הנקמן, ובכך יושב האיזון הערכי על כנו. אין חולק שקיים יצר תוקפנות בקרב החיות. אולם האם העורבים תקפו בשל נקמה או תוקפנות לא-נקמנית? זו שאלה של פרשנות המניע וניתן להציע מספר פרמטרים: ראשית, האם העורבים ידעו שהכלבה הרגה את העורבים האחרים? ייתכן והם ניסו לחלץ את העורבים להשיב אותם בחזרה. אם הפרשנות היא שהעורבים ידעו שהעורבים האחרים כבר מתים, אז מתחזקת פרשנות ההתנהגות הנקמנית, שהרי אין להם כבר תועלת אינסטרומנטאלית בתקיפה. אולם, כאן יש להניח שהעורבים מבינים את משמעות המוות כמצב בלתי הפיך ושאין תועלת מכשירית בתקיפת "האויב:. האם ניתן להניח זאת? על סמך מה? שנית, תנאי הכרחי להתנהגות נקמנית הוא מצב קודם של השפלה. האם העורבים הרגישו מושפלים? האם ידועה תופעת ההשפלה בקרב בעלי חיים? איך ניתן לבחון זאת מחקרית? הרי אין לנו תקשורת וגישה לחויות המנטאליות של בעלי חיים, אלא התנהגות חיצונית בלבד. מעצם ההתנהגות החיצונית כיצד ניתן להסיק שבעל החיים מרגיש מושפל, או שמא הוא מתוסכל מהמכשול שלפניו ורוצה להסירו באמצעות תוקפנות. הקושי הולך ומסתבך, היות ואם ננתח את פרקטיקת הנקמה בקרב בני-אדם הרי שהיא מבוססת על תפיסה מוסרית ותפיסה של צדק. הנוקם סבור שנעשה לו עוול, ולכן הוא מניח תפיסה מסוימת של צדק וערכים. האם כל אלה קיימים בקרב בעלי חיים? האם בעל החיים, חווה הרגשת אי-צדק עוול ומייחס למושא נקמתו תכונות של רשע ונבזות? קשה לראות מה נשאר ממושג הנקמה בלעדי הנחות אלה. בצדק טענת, שבעלי החיים לא יודעים למה הם צדים ולמה הם מחזרים. אבל ככל שמדובר בנקמה, נראה שהידיעה הזו הכרחית לכינונה. היא נובעת מתוך הרגשה שנעשה עוול ורצון לפצות עליו. אחרת, זו תוקפנות רגילה להסרת תסכול או סיפוק יצרים. אם נקמה תלויה בתפיסה של צדק והשגת שוויון בהשפלות, אז מתבקש לומר שזהו תוצר תרבותי-אנושי. התרבות האנושית היא זו שכוננה תפיסת של צדק ולא ממלכת החי. בממלכת החי יש אינסטינקטים של תוקפנות ולא תוקפנות בשירות הצדק. הלא כן?

 

[וינסטון סמית]

שמע,

אני עונה לך כי השקעת הרבה וזה יהיה מאוד לא מנומס להתעלם. אני כנראה סובל מהפרעות קשב וריכוז קשות, כי לאחרונה אני לא מצליח להתחיל ולסיים קריאה של הודעות ארוכות ולשמור על קו מחשבה רציף. אני לא מסכים איתך, ואני חושב ששנינו לא מנתחים את העניין באותן רמות של עומק, מה שמקשה הרבה יותר על הדיון. אני ממשיך לעמוד מאחורי הטענה שעל מנת להיות נקמן, כמו העורבים, לא צריך להיות מודע לזה שאתה נוקם, בדיוק כפי שעל מנת להיות רעב לא צריך להיות מודע לזה שאתה רעב. האדם הוא מקרה פרטי של בע"ח שגם מבין את האינסטינקטים שלו ובמידה כלשהי גם משוחרר מהם. מעבר לזה - אנחנו לא יותר מיונקים, אז בוא נעשה את זה כמו בערוץ דיסקברי (תרגום של שיר משנות השמונים). שבוע טוב שיהיה.

 

[bootle]

הניתוח שלך מרתק

ההסברים על נקמה והשפלה, על הרתעה ועל בעלי חיים - מעניין מאוד תודה!

 

[גן אנוכי]

אלו לא ערכים מערביים

אלא ערכים אוניברסלים המופיעים בכל תרבות אנושית בעולם. ביפן אנשים מתאבדים בגלל עניינים הקשורים לאגו ולכבוד עצמי.

 

[סניגור הפילוסופיה]

אלו לא ערכים רק מערביים אבל הם לא אוניברסאלים

הערכים של כבוד עצמי הם מערביים אבל לא רק מערביים הם, כפי שציינת בצדק גם ביפן, וגם בתרבות הערבית (אולי אף יותר מאשר במערב). אבל הם לא אוניברסאליים במובן זה, שלכל אדם יש אף הוא נתון אוניברסאלי. ככל הידוע לי ההשקפה הבודהיסטית (ואני לא מתחייב לגבי כל הזרמים של מחשבה זו) הערך של כבוד עצמי הוא משהו שבני-אדם יצרו והמטרה להגיע לנירוואנה היא להשתחרר מהכבלים האלה. במערב ההשקפה הסטואית ביטאה השקפה דומה. שיטת הטיפול הקוגניטיבי בפסיכולוגיה מבוססת בדיוק על הדבר הזה, שניתן לשכנע בני-אדם (מטופלים) שמחשבת האגו שלהם בטעות יסודה. לפי ההנחה של התרפיה הקוגניטיבית, האמונה שמחשבת הכבוד העצמי שלי היא אוניברסאלית ולכן בלתי ניתנת לשינוי (כפי שהעובדה שאני יצור חושב לא ניתנת לשינוי) היא הטעות הגורמת למצוקתו של המטופל.

 

[גן אנוכי]

אוקיי, כל עוד לא התכוונת לטעון משהו בסגנון של

"במערב המושחת והקפיטליסטי כולם מרוכזים באגו שלהם ובכסף כל היום, ובמזרח היפיפה והמושלם כולם נחמדים, אין מלחמות ופשיעה, וכולם מאושרים כל היום", או משהו דומה לדבריו של רוסו על החברה המודרנית המשחיתה את הפרא האציל, אין לי בעיה עם טענותיך. אבל הוויכוח הזה אינו נוגע לנושא הפורום, בכל מקרה.

 

[C H 4]

../images/Emo4.gif אני חושבת שזה לא קצר תקשורתי

אלא השקעה פחות ממינימלית להבין על מה כותבים משום שאם אתה או מר וינסטון הייתם עוקבים אחרי הדיונים הקודמים (והיותר אקדמאים/מקיפים) בנושא לא הייתם מעיזים להאשים אותי בתגובה מתנגדת פאבלובית לעניין האונס, לדוגמה. וינסטון ניסה להציג את מה שהוא כינה: "ההוכחה שלי שהאונס הוא אכן קשור למיניות ולא לניצול ודיכוי" ובדרך התפספסו לו יותר מידי דברים שהיה מאוד נוח למגיבים להתעלם מהם. קודם כל, אונס קשור למיניות וגם לניצול, לדיכוי ולאלימות. הניצול והדיכוי הם חלק ממנת חלקן של נשים. נשים חוות את הדברים הללו בדרגות שונות כמעט בכל חברה (הייתי מסתכנת ואומרת שבכל חברה) אנושית. יכול להיות שיש לדפוס החברתי הזה הסבר כלשהו שקשור באבולוציה, יכול להיות שיש לזה קשר לכך שעד כה חווינו את עידן האל (איזה קישקוש ששמעתי פעם בהרצאה רוחנית..) אבל זו עובדה שנשים מצויות במעמד נחות יותר ביחס לגברים. זו עובדה שבישראל שנת 2007 נשים אינן שוות בין שווים מבחינת משכורות, מבחינת יחס החוק (בענייני מיסים, בענייני משמורת על ילדים..) וגם על פני השטח אנחנו רואים הבדל מעמדי- רואים יותר נשים שנשארות בבית עם הילדים, רואים פחות נשים בדרגות ניהול בכירות... מכיוון שהיה מי שמיהר להדביק את הדברים שלי לזרמים פמיניסטים שאין לי חלק בהם, אני מבהירה מראש שאני מודעת לאי אילו הבדלים ביולוגים שמשפיעים על הדברים הללו, ואני לא מצפה שכל הבדל והבדל בין גברים לנשים יעלם, אבל אני פמיניסטית, אני מאמינה בשיוויון זכויות או שיוויון הזדמנויות על אף ההבדלים. אני מאמינה שדיכוי הוא רע, שהוא צריך להעלם, ואני כועסת כשאני רואה שבמכוון או שלא אנשים מביעים עמדות שתומכות בדיכוי. אלימות, להזכירכם, לא מתחילה ונגמרת בהחלפת מהלומות. אלימות יכולה להיות גם נפשית, היא יכולה גם להיות מילולית... מעבר לזה בין אם מישהו תאנס תוך מכות רצח, או שהיא תאנס תוך כדי ליטופים ונשיקות בעובדה מעורבת אלימות פיזית משום שמעורבת כאן כפיה פיזית לגבי גופה של מישהי בניגוד לרצונה. מה שהכעיס אותי בדוגמה, זה שהיא מציגה מקרה שהוא לא היפותטי אלא מופרך. הדוגמה מתעלמת מכל מה שבפועל (כלומר מבחינה פרקטית ולא מבחינה תיאורטית) משמעותי באונס ונראה שבחרתם להתעלם מזה.הדוגמה ה"מפושטת" לכאורה שניתנה בתחילת הדיון הזה מציגה כמה שמי שכתב אותה לא מבין בכלל במה מדובר. ומה שעצוב לי זה שכמעט כל הכותבים (שכולם, הפלא ופלא, בחורים) הצליחו ביחד להסכים על התפיסה הכל כך שוביניסטית וכל כך בעייתית בנוגע לאונס. העניין של המיניות שמעורבת באונס בא להסביר משהו מאוד בסיסי ושורשי במניעים לאונס. האקט עצמו הוא בסופו של דבר אקט של פגיעה ואלימות וזה לא משנה אם המבצע הוא נאה או מוצלח וכו'. התפיסה הזו של אם תבוא אישה מוצלחת ותכפה מין על בחור יוצאת מתוך בסיס לא נכון, משום שזה לא מה שקורה באונס. מרכיב ראשי ומרכזי באונס הוא אלימות. אני מנסה לחשוב על דוגמה שתבהיר את הגורמים שבאמת מעורבים באקט וקצת קשה לי, כי כמה מכם עברו באמת חוויות שיכולות להתחיל ולהבהיר את הסטייט אוף מיינד של בחורה, את עניין החוסר אונים, ולמה מראש הדוגמה לקויה?! אולי אתם תוכלו להתחיל להבין את המצב הנפשי שמעורב, אם למשל חוויתם אי פעם חוויה גזענית במיוחד. למשל הורים של בת זוג שהתיחסו אליכם כמו קקה כי אתם שחורים מידי בשביל הילדה האשכנזיה שלהם.. מישהו ששמע את שם המשפחה שלכם וישר התיחס אליכם כמו קופים שהגיעו מהג'ונגל, מישהו שלא הכניס אותם למועדון כי נראיתם לו בצבע או במעמד הלא נכון.. אולי אתם יכולים להבין אם אי פעם התיחסו אליכם כמו קקה בגלל ההשכלה או המשפחה ממנה הגעתם (על הפגמים שבה). הנתון הראשון בחוויה של אונס זה המצב הזה של ללכת ולהפחית בן אדם לכלום, לגרום לו להרגיש כמו לא יותר מפוסטר או עציץ או נמלה. על כך מתווספת תחושה של פחד אמיתי, משום שלמעשה מדובר בסכנה. אם עכשיו מישהו כופה עליכם משהו פיזי בניגוד לרצונכם, מן הסתם אם היתה האופציה להתנגד הייתם עושים את זה, ברגע שלא מתנגדים זה נובע מתוך מקום של חשש רציני לשלום עצמכם ואיזשהו אינסטינקט מיידי לכך שזה ה"פתרון" הכי "נכון" או "בטוח" לצאת מהמצב עם מינימום פגמים. המצב ההיפוטתי שתארתם לא מתיחס לחווית האונס, הוא מתיחס לתסריט שהוא פשוט לא מציאותי בשום קנה מידה. זה לא מציאותי משום שאם בחורה נאה היתה רוצה להשכיב אתכם סביר להניח שהייתם הולכים איתה. הוא לא מציאותי כי הוא לא מתיחס למצב שלא הייתם רוצים להיות שותפים לאקט, הוא לא מציאותי כי הוא מתעלם מכך שיש כאן כפיה. ברגע שמישהי נאה ככל שתהיה תכפה עליכם משהו תוך כדי שימוש במספיק אלימות כדי לשכנע אתכם בניגוד לאינטרס המקורי שלכם (אפילו אם זה שיכנוע ברמה אינסטינקטיבית מבלי שתחשבו ותשקלו באופן ארוך את המצב) שאין לכם ברירה אלא לשתף פעולה ברמה כזו או אחרת אתם לא תעמדו בחוויה שתוארה בהודעה הפותחת. מעט מאוד (לא מידי) גברים עברו אונס על ידי נשים כדי להבהיר מה המשמעות של חוויה כזו, אבל היו כאלו שהיו טראומטים לגברים (בגיגול מצאתי שלושה מקרים בשנה-שנתיים האחרונות בעולם). זה יכול לחזק את העובדה שמעורב פה מנגנון אבולוציוני שהוא יותר משמעותי או נחוץ ביחסי גברים-נשים ופחות נחוץ בכיוון ההפוך. זה גם יכול לחזק את העובדה שמדובר בדבר שהוא פועל יוצא של הבדלים פיזיולוגיים נפשיים בין נשים לגברים. תחשוב למשל על הבדלי גודל: בחורות פוריות, בריאות וכו'.. לאיזה גובה הן מתנשאות? מטר שישים? מטר שישים וחמש? איזו בחורה יכולה לתפוס באלימות וכח בחור בריא ומוצלח כדי לכפות עליו להיות הורה לצאצאים המוצלחים שהיא רוצה? ולמה שזו תהיה אסטרטגיה רלוונטית? הרי אם היא בריאה ובכושר לא תהיה לה בעיה למצוא מזריע.. ואם היא חלשה היא בקושי תשתלט על בחור עם נתונים גרועים..). המיעוט הזה של המקרים לא יכול בשום מקרה לחזק את הטיעון שזה פשוט לא טראומטי, זו פשוט מסקנה עקומה שמכופפת את הלוגיקה ומציגה יותר מידי הנחות חסרות בסיס.

 

[סניגור הפילוסופיה]

האם גם אני כלול בהאשמת הבחורים השוביניסטים?

אני מקווה שלא, היות ולעניות דעתי, לא טענתי טענה שוביניסטית כלשהי או טענה המצדדת או משלימה עם דיכוי חלילה. אני מחזיק בעמדה פמיניסטית. את טוענת, אם אני מבין נכון, שהעיקר בעבירת האונס אינו האקט המיני אלא עצם הכפייה האלימה. אם כך מדוע העונש המקסימאלי על עבירת אונס (16 שנות מאסר בנסיבות רגילות ו- 20 שנות מאסר בנסיבות מחמירות) צריך להיות חמור מעבירה של "סחיטה בכוח" (עונש מקסימום של תשע שנות מאסר)? עבירה של "סחיטה בכוח" (סעיף 427 לחוק העונשין) עניינה שימוש שלא כדין בכוח כדי להניע אדם לעשות מעשה או להימנע מלעשות מעשה שהוא לא רשאי לעשותו. למעשה אילו עבירת אונס מיוחדת לא הייתה קיימת, הרי שמקרים של אונס היו נופלים תחת הסעיף של "סחיטה בכוח". הערך המוסף של עבירת האינוס הוא שהסחיטה בכוח היא מינית. ולא סתם מינית, אלא אקט של בעילה. אם האקט המיני הכפוי אינו בעילה אז העבירה היא "מעשה מגונה בכוח" (סעיף 348(ג1) לחוק העונשין-עונש מירבי של שבע שנות מאסר). את החומרה המיוחדת של עבירת האינוס אין להבין אלא במרכיב המיני שלה, לולא מרכיב זה ניתן היה להסתפק בעבירות חמורות פחות. עניין נוסף הוא שבעבירת אינוס (סעיף 345) מבצע העבירה הוא בהכרח גבר והקורבן בהכרח אישה. הסעיף נוקט בלשון: "הבועל אישה". אישה שכופה על גבר יחסי מין, אינה אונסת לפי החוק אלא מבצעת עבירה של "סחיטה בכוח" או "מעשה מגונה" הנה, המחוקק רואה בחומרה פחותה אישה הכופה משגל על גבר מאשר להיפך. עכשיו השאלה מה ההסבר לכך? את ההסבר שלי הצעתי לראות דרך תפיסת ההשפלה הכללית ותפיסת ערך האדם. ראי תגובתי בעניין זה בהמשך.

 

[C H 4]

בכנות, קצת מפחיד אותי להתוכח עם פילוסופים

כי לא עד כדי כך קשה להכשיל אותי במילים. אחרי ההבהרה הקלה הזו, אני מניחה שניכר שהתגובה שלי לא התיחסה לטיעונים שלך. המרכיב העיקרי באונס הוא אלימות פיזית. לגבי החוק- תקן אותי אם אני טועה, אבל בתקיפות (מכל סוג) שכוללות אלימות גופנית העונשים לא דומים לסחיטה בכח. אם למשל מישהו יתקוף סתם אדם ברחוב או במועדון (על רקע לא מיני) ויגרום לו לחבלות קשות, הוא לא יואשם ב"סחיטה בכח". אני חושבת שאם מסתכלים על החוק, דווקא העובדה שענישה על אונס דומה לענישה על תקיפות גופניות אחרות ולא לסחיטה מצביעה על כך שהמחוקק מיחס פחות חשיבות לנושא של הסחיטה (של מין) ויותר לפגיעה הפיזית/נפשית שנובעת מ"הסחיטה" הזו. ברגע של ציניות, אפשר גם להזכיר שבפועל הענישה על אונס פחות או יותר דומה לעונשים שהזכרת של סחיטה- כשחבורת נערים מבצעת התעללות מינית ואונס קבוצתי במשך מספר חודשים בילדה בת 13 ובסופו של דבר הם מקבלים עבודות שירות וקנס של אלפי שקלים בודדים כי "הם בני טובים עם פוטנציאל" קשה לי להגיד שהענישה על מקרי אונס בארץ מחמירה. כדאי גם להתיחס לשאלה מיהו המחוקק. הרוב הכמעט מוחלט של מחוקקים במדינה שלנו הוא גברים, והחוק בסופו של יום מנוסח ומתקבל בעיקר על פי ראות עינהם, והבנתם. הנה לך דיון שלם שמלמד אותך על הדרך בה גברים תופסים אונס. אתה יכול לצפות מהם לחוקק חוק שמנוסח באופן מדוייק? החוק מוכיח שגברים לא יכולים להאנס? או שאולי הוא מוכיח שגברים (וגם מעט הלוביסטיות למען חוקים להגנת הנשים שנמצאות בכנסת) לא מסוגלים לתפוס או להעלות על דעתם אפשרות שכזו? אין לי את הכלים להתווכח איתך לעומק, אבל אגו, כפי שהגדרת אותו, זו המצאה של המערב? אפילו בין הבודהיסטים חיים אנשים בני דתות ואמונות אחרות שרואים את ענייני ה"כבוד" כראשון במעלה.

 

[סניגור הפילוסופיה]

יש להבחין בין המחוקק לבית המשפט

המחוקק רואה בעבירת האינוס עבירה חמורה משמעותית מעבירת ה- "סחיטה בכוח". אני מזכיר, שעבירת הסחיטה בכוח היא שימוש בכוח על מנת לגרום לאדם לבצע התנהגות כנגד רצונו-אבל לא יחסי מין. עבירת האינוס היא אותו הדבר אך למטרת יחסי מין. בסחיטה בכוח העונש המירבי הוא 9 שנות מאסר. באינוס בין 16-20 (תלוי בנסיבות). נדמה לי שההשקפה הזו של המחוקק תואמת את השקפת רוב הציבור (נשים וגברים יחד). כאשר הכפייה היא לבעילה יש בכך חומרה מיוחדת. כלומר, החומרה המיוחדת לפי ההשקפה הציבורית מתבטאת בעובדה שמדובר בהשפלה מינית שנחשבת חמורה יותר מהשפלה לא-מינית. מה ההסבר לכך? עכשיו, בתוך ההשפלה המינית עצמה הטענה היא שכאשר גבר כופה מגע מיני על אישה האישה חווה את עוצמת ההשפלה באופן חזק משמעותית מאשר אישה הכופה מגע מיני על גבר. הטענה היא שאישה שתנשק גבר באופן פתאומי ללא אזהרה מוקדמת, יותר גברים יתפסו את האקט הזה כמחמאה לאגו שלהם. נשים יתפסו זאת פחות באופן מחמיא ויותר כמשפיל. (הכל יחסי כמובן). האם את מסכימה עם ההשערה האמפירית הזו? אם כן, מה ההסבר לכך? באשר לבתי המשפט ומידת הענישה על אינוס. אינני יודע האם התכוונת בדוגמא שלך למקרה ספציפי. באופן כללי, הענישה בישראל היא מהחמורות בעולם המערבי באופן כללי ולא רק בעבירות מין. גם בעבירות מין מתקיים רף ענישה חמור (בני סלע הוא דוגמא מובהקת, הוא קיבל את העונש החמור ביותר בתולדות המדינה שהוא נמוך ממאסר עולם. לא זו אף זו, רוב מאסרי העולם בישראל הם קצרים מעונשו של בני סלע). הרושם המתקבל בטעות של ענישה קלה נובע מהתקשורת, המבליטה ומבצעת סלקציה לטובת המקרים החריגים על מנת ללבות את הזעם הציבורי. זה הרי לחם חוקה. חלק מהענישה הנראית קלה, נובעת מעסקאות טיעון כאשר המתלוננת מסרבת להעיד במשפט עקב החוויה הקשה. מצד שני, בבית משפט צריך הוכחות. שנית, וזו השערה שלי. היות ובמשפט פלילי צריך להוכיח את האשמה ברמה של "מעבר לספק סביר" והיות ומדובר בהחלטה שיפוטית על יסוד אמינות (למי מאמינים יותר) בתי המשפט מצד אחד לא רוצים לזכות כי אז לא תהייה אכיפה. מצד שני, יש בליבם ספק שאולי בכל זאת הנאשם לא אשם. לכן שביל הזהב הוא הרשעה, אבל ענישה לא חמורה מדי.

 

[C H 4]

../images/Emo6.gif

תודה על התיזכורת, לא ידעתי את זה. השאלה היא אם מדובר פה רק בהשפלה או ממש בפגיעה פיזית. אני חושבת שמדובר פה בפגיעה פיזית, שיש לה השלכות פיזיות להמשך, גם אם אין אלימות גופנית בהגדרה הפשטנית של מכות. אני לא יודעת אם אני מסכימה עם ההשערה האמפירית שלך. אני חושבת (וציינתי את זה באחת ההודעות האחרונות שלי) שההשפלה נולדת מכך שנשים יותר חשופות ופגיעות לסיטואציות ולא מכך שגברים לא נפגעים מהאקט. אם אישה תרצה לנשק מישהו בכח, וזה לא יתאים לו, ברוב המקרים לא תהיה לו בעיה להדוף אותה מעליו (בגלל הבדלים פיזיים שהם לטובת הגברים באופן יחסי). את רוב הבחורים שנישקתי בחיי נישקתי תוך כדי עמידה על קצות האצבעות ועדיין הם נאלצו להתכופף, ככה שקשה לי לתאר סיטואציה שבה מבחינה מעשית יהיה לי קל להפתיע מישהו עד כדי כך. אני חושבת שהנתונים הפיזיים הללו שהובילו ליחסי הכוחות הללו, והנחיתות היחסית של נשים, הם חלק מרכזי מהסיבות שהובילו לתמונת המצב הקיימת, שבה נשים קלות יותר לחוש פגיעה או השפלה בגלל פעולות מיניות שמכוונות כלפיהן. הרבה מהחקיקה בנושאי הטרדה והטרדה מינית נובעים מתוך ההכרה בהבדלי המעמדות הללו ובאמת מצביעים על הבדלים שתארת. החוקים הללו גם מתוארים בתור חוקים שיש בהם אלמנט של אפליה מתקנת. אבל כשפונים לפרטים ולא אל הכלל אני חושבת שתיאורטית גבר כן יכול לעבור חוויה פוגעת ומשפילה, רק הסבירות לכך נמוכה בפועל. (ואני חושבת שזה לא נכון מצד החוק לבטל לחלוטין את האפשרות שסיטואציה כזו תגיע) התקשורת מבליטה את המקרים הקיצוניים לשני הצדדים. הבעיה היא שבדרך כלל כדי להגיע לעונש שקרוב למקסימלי צריך לעשות דברים באמת מעוררי פלצות, ולכן אני לא חושבת שהענישה מחמירה מספיק. אני עוד יותר חושבת שהטיפול בכלל בעברייני מין הוא מאוד פגום אצלינו, ושוב קופץ לי לראש מקרה, הפעם של פדופיל שיום אחד המדינה החליטה (למרות שתבע אותה!) להפסיק לממן את הטיפול בו ומהר מאוד הוא אנס כמה ילדים. קשה לי להאשים רק את העבריין במיקרה הזה.

 

[וינסטון סמית]

דיון חדש-ישן

ניכר שאינך מרוצה מהיחס של המדינה והחברה לנושא האונס בפרט וככל הנראה גם למעמד האישה בכלל. אני מקווה שאני צודק עד כאן, כי אחרת יתכן וכל ההודעה שלי תהיה לשווא. מה שאני מנסה הוא בכנות להבין מה עומד מאחורי הטיעונים שלך, או אם להיות אובייקטיבי, מאחורי המחלוקת בין שנינו (וכאן אני שוב מסתכן בספקולציות, אני אדג'י היום) - אנשים שתופסים את עצמם כנאורים, ליברליים, כנראה בעלי אוריינטציה חילונית למדי כו'. אני די בטוח ששנינו מסכימים שלהפלות אדם על רקע מגדר זה פשע איום, ושכל אדם, ללא הבדלי דת, מין, גזע לאום ומגדר, זכאי לשיוויון זכויות ושיוויון הזדמנויות מלא בפני החוק. זכותו של כל אדם להיות חופשי מדיכוי, ניצול וכו' וכו' וכו'. (זהירות - חפירה). עכשיו, אני לא מאמין שתפיסת עולם צריכה לעצב את תפיסת המציאות, אלא להיפך. כלומר, אני לא מאמין שלחיים יש משמעות טרנסצדנטלית בגלל שאם לא כך, יהיה זה עולם איום (למשל). אני לא מאמין שיש חיים אחרי המוות, רק מפני שאם אין, זה יהיה ממש מבאס. ואני גם לא מאמין שלאבות גרושים יש בדיוק את אותן הזכויות על הילד כמו לאמותיהם, בגלל הבדלים בינהם, למרות שבהחלט הייתי מעדיף לחיות בעולם כזה, כגבר. אבל, בואי נעזוב לרגע את התפיסה המוזרה שלי, ונניח שהאג'נדה היא זו שמעצבת את המציאות. האג'נדה שלך, לפחות בנושא הבין-מגדרי, היא (תקני אותי, שוב, אם אני טועה) שנשים זכאיות לשיוויון זכויות ושיוויון הזדמנויות מלא. על רגל אחת. מה שאני מנסה להבין הוא, למה, בעצם, התפיסה שמסיבות אבולוציוניות אונס הוא טראומה הרבה יותר קשה עבור אישה מאשר עבור גבר (בהנחה שכל שאר הפרמטרים שלא קשורים ליחסי מין כפויים -כמו כאב פיזי או השלכות אחרות - זהים, אפילו לא צריך להשמיט אותם, רק שיהיו זהים) לא עולה בקנה אחד עם הטענה (הנכונה! המוצדקת!) שנשים ראויות וזכאיות לשיוויון זכויות ושיוויון הזדמנויות מלא? עכשיו, מה שהבנתי עד כה (ופה כבר יכול להיות שאני רחוק שנות אור מקו המחשבה שלך) הוא כדלקמן: בתיאוריה, גברים ונשים היו מגיבים באותה צורה לאונס (מהבחינה של מין כפוי, כששאר הפרמטרים זהים). במציאות, זה לא כך, והסיבה לכך היא שהנשים הן מעמד מדוכא. כלומר, יש לך הנחת יסוד אחת ומציאות שלא עולה עימה בקנה אחד, ואת מסבירה את החוליה החסרה על ידי תיאוריית הדיכוי (שלא אמרתי שלא קיים, אגב). במילים אחרות, העובדה שנשים סובלות הרבה יותר מאונס היא הוכחה עבורך לדיכוי הנשים, ולכן, אם הטענה הזו לא נכונה, זה ישמוט (חלק קטן) מהטיעונים שלך בזכות תיאוריית (לא במובן המזלזל) הדיכוי. יש מצב שהצלחת להבין מה אני רוצה? אגב, ברור לחלוטין שיש קשר בין דיכוי ואונס, וכשכתבתי בטופיק שאנס לא קשור לדיכוי וניצול, לא בחרתי את המילים הנכונות. לצערי יצאתי לשהות במחיצתם של הרבה מאוד בנים שהשפלת נשים היא חלק אינטגרלי מהפנטזיות המיניות שלהם, ושכוס התה שלהם היא פורנו שגובל בהתעללות. לצערי, אני די בטוח שכל הגברים בפורום הזה נחשפו ברמה כזו או אחרת לדברים כאלו (הדוגמאות הקיצוניות הן הסרטה במצלמה נסתרת של חשפנית ואח"כ הרצת צחוקים עם החבר'ה, וכו'). ברור לחלוטין שבחברה כזו מספר מעשי האונס יהיה רב בהרבה. ברור לחלוטין שבחברה כזו מצבן של הנשים יהיה רע, והן יסבלו מדיכוי והשפלה. ועדין, גם אם המעמדות היו שווים, גם אם היינו בחברה מטריארכלית (בה יש הגמוניה נשית), ולמעשה, בכל סיטואיצה אחרת בה מעורבים גבר ואישה מגזע הומו-סאפיאנס - האישה תסבול יותר מהאקט של מין כפוי, מסיבות אבולוציוניות. ושיהיה ערב טוב.

 

[C H 4]

../images/Emo26.gif

ציטוט של עצמי: מכיוון שהיה מי שמיהר להדביק את הדברים שלי לזרמים פמיניסטים שאין לי חלק בהם, אני מבהירה מראש שאני מודעת לאי אילו הבדלים ביולוגים שמשפיעים על הדברים הללו, ו|הדגש"אני לא מצפה שכל הבדל והבדל בין גברים לנשים יעלם, אבל אני פמיניסטית, אני מאמינה בשיוויון זכויות או שיוויון הזדמנויות על אף ההבדלים. אני מאמינה שדיכוי הוא רע, שהוא צריך להעלם, ואני כועסת כשאני רואה שבמכוון או שלא אנשים מביעים עמדות שתומכות בדיכוי. ---------------------------- לא, אני לא חושבת שכל דבר יכול להיות (בטח שלא צריך, כי זה יהיה אידיוטי) שווה, אבל הרוב כן. נשים הן מעמד מדוכא, וכן, מכאן יוצאים הרבה דברים. להרבה מאוד מהדברים הללו (כולל המעמד של הנשים) יש במידה מסוימת הסבר אבולוציוני, אבל זה שיש הסבר אבולוציוני לא נותן לדברים חותמת כשרות. ההסבר האבולוציוני הוא למה נשים נאנסות, לא למה חווית האונס קשה יותר לנשים. אני לא ראיתי עדיין נתון רציני בנוגע לכך שחווית האונס לא קשה לגברים, רק ספקולציות שנובעות ממקום לא נכון. חווית האונס מקושרת בעיקר לנשים משום שישנם הבדלים פיזיולוגים, נפשיים וגם רבייתיים בין נשים וגברים ואלו גורמים לכך שנשים נאנסות יותר לא לכך שהן סובלות יותר מאקט של אונס.

 

[וינסטון סמית]

הבנתי

את מאמינה שחווית האונס קשה לגברים ולנשים באותה מידה, לכן לא נותר לי אלא לשאול אותך שתי שאלות: 1. האם לדעתך, מבחינה אבולוציונית, אין לאישה יותר מה להפסיד מאונס? 2. אם התשובה היא לא, אז כאן הבעיה שלנו. אם התשובה היא כן, האם את שוללת את קיומו של מנגון אבולוציוני שנועד להזהיר ולהגן על האישה מפני האונס, בדמות הסבל הנורא שנגרם לה בעקבות האונס? זה בקשר לנושא הראשי, בקשר לנושא המשני: בואי נניח, רק לרגע, שאני צודק ושסבלן הנפשי של נשים כתוצאה מאונס הוא אכן חמור יותר. זכותך להאמין שאני טועה, אבל למען הדיון, בואי נניח שאני צודק כי אני רוצה לברר נקודה כלשהי. האם זהו מצב שוביניסטי? האם זו מסקנה שוביניסטית? האם זו מסקנה שמדכאת את האישה? לא ברור לי למה. גם בעיטה בביצים כואבת הרבה יותר לגברים מאשר לנשים, אני מאמין, זו עדין לא מסקנה "מגדריסטית".

 

[C H 4]

איפה הקשר לאבולוציה? (והסבר על השוביניזם)

תאורית האבולוציה באה להסביר את מה שאנחנו רואים ולא ליצר ניבויים למה נתפתח או מה יקרה במצב מופרך כלשהו. כשאנשים שואלים כאן למה בני אדם יתפתחו עוד מיליון שנה הם מקבלים במהרה הסבר לגבי כמה שהשאלה לא נכונה ובלתי אפשרית לפיתרון. מבחינה אבולוציונית ניתן להסביר את נושא האונס (של נשים) כדפוס שולי יחסית בחברה (כלומר שלא קיים באחוזים גבוהים מאוד) ואת היתרונות שלו ככזה או במילים שיותר נעימות לאוזן- מדוע הדפוס הזה שרד. מבחינה אבולוציונית ניתן להסביר מדוע לא נצפים מקרי אונס של גברים על ידי נשים כמעט בכלל. מבחינה אבולוציונית ניתן להסביר את מנגנוני ההרתעה והמצוקה שהתפתחו באדם כתגובה לפגיעה בגופו, ואפשר להבין ולהסביר מדוע פגיעה על ידי אונס גוררת גם היא תגובה מהמנגנונים הללו. מה שאי אפשר להסביר מבחינה אבולוציונית זה ניבוי לאיך ירגיש גבר שיחווה אונס (כי זה משהו שלא קורה בפועל!) מה שאי אפשר לעשות זה ליצור תרחיש מופרך עם תוצאות ידועות מראש, שבכלל לא מהווה הקבלה לאונס ולהסיק ממנו מסקנות. זה הפן השוביניסטי בדיון- כל התרגיל המחשבתי בשקל הזה מניח הנחות סטיגמתיות מאוד לגבי התגובות של נשים וכמו שאנג'לה כתבה טוב ממני התוצאות שלו מכוונות מראש (לא תהיה פגיעה), בעוד שבמציאות חלק מהחוויה של אונס היא חוסר הידיעה וחוסר השליטה. ההנחה שקיימת בתרגיל ההוא (אם הוא באמת סימטרי) היא שהגבר לא עומד בפני איום ממשי וגם מודע לכך (ועל פי התגובות להודעות קודמות שלי, הוא גם לא נמצא במצב שיפריע לו להסכים ליחסי המין כמו זוגיות מחייבת למשל) ולכן מהמצב הסימטרי נובע שאישה נפגעת מעצם קיום יחסי המין. זו, לדעתי, דוגמה לתפיסה שוביניסטית.

 

[וינסטון סמית]

מה לעזאזל שוביניסטי פה?

ההנחה ה"סטיגמטית" שאונס מותיר צלקת בנפשה של האישה? זו הנחה שגויה? אני שואל שוב - מה שוביניסטי בטענה שמסיבות אבולוציוניות, נשים יסלבו מטראומה קשה יותר ביחס לאונס "זהה" לעומת גברים? אני באמת לא מבין איזה אינטרס יש לך להוכיח לי שאני טועה (מעבר לזכותך הטבעית לחשוב שאני טועה, כמובן. אבל אני מדבר על נקודת המבט האידיולוגית, שכפי שהסברתי לך קודם, לדעתי בכלל לא קשורה, אבל ניחא). אבולוציה בהחלט יכולה לתת ניבוים כלשהם, בערבון מוגבל. כידוע לכולנו, היא מבוססת על שני מנגנונים - האחד בדמות של מוטציות אקראיות, והשני בצורה של ברירה טבעית לא אקראית בעליל. לכן, אם יש לחץ אבולוציוני בכיוון כלשהו כמו אסטרטגיה מיטבית כלשהי, זה לא בלתי סביר שתכונה שמגיבה לאותו עניין בדיוק תתפתח. זה יותר סביר מאשר שתתפתח תכונה כזו (כמו שאיפה טבעית להמנע מאונס בכל מחיר) מאשר תכונה נייטרלית כלשהי שלא עונה על לחצים אבולוציונים כלשהם. וקשר לניסוי המחשבתי. ברור שהוא מוטה מראש! זאת הכוונה. השאלה אם המצב שתיארתי מציאותי או לא לא רלוונטי בשום צורה, בחיי, את באמת לא מסוגלת להבין את זה? זה כל מה שניסיתי, שאם אכן הגבר לא עומד בפני איום ממשי ומודע לכך (כן, נו, אני יודע שזה לא הגיוני. שוב, זה לא חשוב, פשוט לא קשור) ופנוי (מה שכתבתי, אגב, כבר בהודעה הראשונה) הוא לא יסבול מהאונס כמו האישה, שגם היא נאנסת בתנאים לא הגיוניים באותה מידה! (גם האישה כנראה חוששת ממוות, מה שלא מתקיים בתרחיש שלי, למשל). לכן הדוגמא סימטרית לחלוטין. בקיצור, אני פשוט לא מבין מה את רוצה, בכנות.