פרדוקס זנון נפתר מזמן ע"י החשבון הדיפרנציאלי.
ראשית, גם כשאני מדבר על שינוי ללא הרף של איזושהי תכונה, עדין בכל רגע נתון יש לאותה תכונה משתנית איזשהו מאפיין קבוע (קבוע לאותו רגע), והמאפיין הזה נקרא: "הגבול" שאליו שואפת באותו רגע התכונה המשתנית ללא הרף. לכן, כאשר אומרים שבכל רגע התכונה היא קבועה, בסך הכל מתכוונים להגיד שבכל רגע ה"גבול" שאליו שואפת התכונה באותו הרגע הוא "גבול" קבוע; ואגב הוא באמת קבוע וגם אפשר להוכיח את זה. למעשה, מושג הגבול מוגדר היטב, ואף ניתן להימדד תודות לחשבון הדיפרנציאלי. זנון הקשה על קביעותה הרגעית של התכונה המשתנית, רק משום שחי לפני אלפי שנים ולכן לא הספיק להכיר את החשבון הדיפרנציאלי, שהתגלה כידוע רק במאה השש-עשרה, ושממנו הוסרו כל הסייגים וכל הפרדוקסים הלכאוריים, כבר במאה השמונה עשרה, בזכות עבודותיו המדוייקות של המתמטיקאי ויירשטראס וכמיוחד של המתמטיקאי קוֹשִי.
שנית, גם אם אני מאמץ את גישתך שלשפה אין דקדוק קבוע בשום רגע, זה עדין לא סותר את הטענה שלשפה חייב להיות דקדוק; אוקי, נניח שהוא לא קבוע בשום רגע, אלא משתנה ללא הרף בכל רגע, אבל העובדה שמשהו משתנה ללא הרף, אינה אומרת שהוא לא קיים! הוא קיים כמשהו שמשתנה בכל רגע! ככה שאני לא מבין מה הבעיה בזה. למשל, אני משתנה ללא הרף (מכל הבחינות: חוויתית, תודעתית, קוגניטיבית, קונאטיבית, וכו' כו'), אז האם זה אומר שאני לא קיים? ממתי קביעות היא תנאי הכרחי לקיום? לסיכום: לשפה חייב להיות דקדוק בכל רגע נתון. לאו דווקא דקדוק קבוע, ולאו דווקא מסויים, אבל חייב להיות לה דקדוק בכל רגע נתון.
שלישית, וכאן אני חוזר להודעה אחרת שלך: הדוגמה של נכדתו של ליבוביץ אינה אלא ראייה לטובת טענתי: הנכדה אמרה "תריד", משום שהושפעה מהדקדוק העברי, המאפשר לבנות פעלים לפי המבנה הקבוע של מילים מהסוג של: "תכיר", "תרים", "תגיד", ""תשיר", "תפיל", "תשים", וכדומה, אז למה לא "תריד"? מכאן ששיחק אצלה הדקדוק העברי.
רביעית: אינני יודע אל מה אתה מתכוון במילים, אבל כאשר בלשנים מדברים על שפה, ועל ה"מילים" שמהם היא בנויה, הם לא בהכרח מתכוונים למילים ורבאליות או חזותיות. המושג "מילה" (שבמובנו הרחב הוא פשוט "מסמן" או "סמל") מוגדר באופן מספיק רחב כדי לכלול גם צירופי אותיות שאינן ורבאליות ושאינן חזותיות. הרי אפילו קטעי הדנ"א שבתוך תאי הגוף שלנו בנויים מ"מילים" (במובן הרחב הנ"ל), שאגב מורכבות מאלף בית של ארבע אותיות שכל אחת מהן היא חומצת אמינו מסויימת, אבל בסך הכל אפשר לבנות מהאלף בית הזה אינספור צירופי אותיות כלומר אינספור מילים (סמלים) שבונים את הדנ"א שבגופנו. גם שפת גוף ושפת-פנים בנויה ממילים. למשל, הזזת הראש מעלה מטה (כדי לסמן הנהון) היא מילה, וכן הזזת הראש ימינה ושמאלה (כדי לסמן שלילה) היא מילה, ובטח התנועות הקיימות בשפת החרשים הן מילים, ולאופן צירופן החוקי של המילים הללו יש דקדוק. על כל פנים, המושג "שפה" מושתת על מילים (במובן הרחב) ועל כללי דקדוק, וזה מוסכם על כל בלשן. לכן, זה ברור לגמרי שתקשורת המחשבים מבוססת על שפה. אמנם זו לא שפה שבני אדם רגילים אמורים להבין (זו שפה טכנית למדי מכדי שהאדם הפשוט יבין אותה), כשם שגם שפת קטעי הדנ"א די מורכבת, אבל זו עדין שפה לפי הקריטריונים החד-משמעיים שמציבים הבלשנים למושג שפה.
