אך, זה כ"כ מצחיק לפגוש באדם בוגר עם נאיביות של ילד...
אני תוהה איך אתה מדמיין אותי בראש שלך כשאתה כותב לי את הדברים האלה?
 
בוא אני אגלה לך סוד קטן: בנעורי הייתי דתי.
לא סתם דתי - האמנתי בכל ליבי שאלוהים התנכ"י קיים, שיהדות היא דת האמת האחת והיחידה, ואפילו הייתי מוכן לספר לכל מי ששאל אלו הוכחות יש לכך שהתנ"ך הוא אמת לאמיתה.
 
ואתה יודע מה קרה?
לאט לאט התחלתי להפעיל את השכל. התרחקתי מהדת. התפכחתי. הבנתי שחייתי על שכנועים של "רגשי" ואוסף שקרים ומעשיות.
הקש האחרון היה להבין למה בני אדם בכלל המציאו את הדת - כדי לשלוט בבני אדם אחרים ולגנוב להם כסף.
 
כן - דתות על סוגיהן זו שיטה להשגת כסף וסררה ע"י רמאות.
 
האל שלך מעולם לא נתן לי שום סימן, גם כשממש הייתי צריך אותו.
פעם תהיתי למה, היום אני יודע - כי הוא לא קיים.
 
השאלה אינה האם אני אמיץ מספיק, אלא האם אתה אמיץ מספיק?
האם אתה מסוגל להסתכל בצורה רציונלית על ראיות לכך שאלוהיך שקר, בלי לפחד שאיזה סבא רגזן על ענן יקרא את המחשבות שלך ויעניש אותך?
 
אם אתה יודע שהתורה היא אמת, האם יש לך אומץ להסתכל ולבחון ברצינות מידע שסותר את הידיעה שלך?
 
והאם יש לך אומץ לחיות בעולם שבו אין לך אבא מגבוהה שמבטיח לך חיי נצח, ואין לך שום הבטחה שהטוב ינצח, ואתה לא מיוחד, ולא נזר הבריאה, אלא סתם גרגר של חומר ביולוגי, על גרגר של אבק, ביקום עצום חסר מטרה שברוב שטחות אינך יכול להתקיים כלל?
 
יש לך אומץ להביט ליקום בעיניים ולגלות את הפלאים האמתיים שלו, במקום לעטוף את עצמך במעשיות של אנשים שחיו בעידן הברונזה וחשבו שצמחים נוצרו אחרי השמש, שבעצם סובבת סביב הארץ?