צר עולמי כעולם נמלה...
ואני אולי קצת נסחפתי עם העניין של הצדק החברתי. אולי יותר נכון להציג את זה בדרכים אחרות- לא צדק חברתי, אלא ניסיוני האישי. מה לעשות, כולנו סוג של סובייקטים, ואנחנו בד"כ מאמצים מחשבות ודיעות "לכאורה אובייקיטיביות" במקומות שהלב שלנו לא יכול באמת לקחת חלק בשיפוט. כשהלב נמצא בעניין- מבחינתי אני נותנת לו את מלוא הכבוד הראוי. לצד אותו "דגל חברתי, שניסיתי להניף בלי הצלחה בשרשור הקודם- פירטטתי הלוך ופרט עד כמה עמוק ניסיוני בסיטואציות דומות, עד כמה אני תוצר של החינוך הקלוקל הזה שקיבלתי לאורך חיי הבוגרים דווקא, מאנשים שחפצה נפשם מספיק כדי להתעלם ממני ומרצונותיי שלי. ולא שנאנסתי אי פעם, ולא שהותקפתי עד כדי חורמה. הספיקו לי אותן אפיזודות שגם אם בעיניך ובעיני שאר חבריי, הצטיירו אולי כ"זניחות" (לפחות אחת מהן...) כשבא האדם שנתן מקום ולגיטימציה לרגשותיי- הבנתי עד כמה חמור כעסי, עד כמה חמורה היתה הפגיעה באמת, ועד כמה הייתי חזקה בכך שיצאתי ממנה יחסית ללא פגע. אני יכולה לפרט כאן את כל הסיפורים ששמעתי בחיי: על אישה שקיימו בה יחסים מתוך שינה, על אישה שנאנסה על ידי 5 גברים שמעולם לא הובאו לדין, וכעבור שנים מספר "זכתה" לראות אחד מהם באוניברסיטה, על אישה שחבריו של מי שהיא הגדירה "חבר" הצטרפו להילולה עליה, על אישה ש"בשם אהבתה לבעלה" נמצאה מבצעת מעשים בניגוד לרצונה עם היועץ הזוגי שלהם, על אישה שהותקפה- אך לשמחתה יצאה בלוא פגע מהארוע (ולא אחת כזו) על הטרדה מינית במקום העבודה, ברחוב, באטובוס, במועדון ריקודים חשוך, במיליון מקומות אחרים - וחלק מהמקרים היו שלי עצמי... על ילדות שבורה, על הרס התמימות בגיל מוקדם, על ביצוע של מעשים בקרובות משפחה צעירות מאד, חסרות הגנה והבנה. יש לנו ידיד משותף אחד שאמר פעם שכל אישה כמעט (הוא נקט באחוזים- אני לא מיתיימרת לזכור) הותקפה מינית במהלך חייה מתישהו. רובן בצעירותן. את יכולה לשים לפחות סיפור אחד שלי שאת מכירה בקטגוריה של: "יחסים שנגמרו רע ושאם מסתכלים אחורה אפשר ללכלך עליהם" אבל בכך שאת עושה זאת- את מזניחה פרט אחד קטן- שגם בתוך ההתאהבות, גם בתוך הלהט- עברו 4 שעות של אמירת "לא" עד ששוכנעתי- גופנית בעיקר- לעשות את מה שרצו שאעשה. כל הסיפורים האלו, שלי ושל אחרות- עיצבו בי תפיסת עולם עצובה וכואבת- שאת יכולה לקרוא ביתר רגש בתגובתי הראשונה בשרשור הקודם- שאומרת שכל הגברים הם חארות, שתמיד צריך להיות במגננה, ושתמיד הם יכולים לצאת מניאקים שלוקחים מהשהם רוצים ולרצון שלך אין משקל. עד כדי כך שהיה זה כל פעם מחדש ממש מפתיע עבורי לגלות גברים שכשאת אומרת להם "לא"- הם ממש נעצרים. והכרתי כאלו 5. 4 מתוכם הפכו לבני זוגי. ואלו כל בני הזוג הרציניים שהיו לי אי פעם. האם תופתעי לשמוע שפעם חשבתי\הרגשתי שכל אקט מיני חייב להתחיל בכך שאני אומרת "לא"? שלא ידעתי שאפשר ממש להגיע למיטה בלרצות בכל המאד, ולא רק בלהסכים לבסוף? ואותי את מכירה כאישה יחסית פתוחה, יחסית מתוקשרת, יחסית בוגרת וחזקה ואפילו די אסרטיבית... אז מה אומר ומה אדבר. עזבי אותי מספקולציות עמוקות יותר- הרגש שלי אומר את דברו- ברגע שעל גבר, שבעיני החולות תמיד ומראש יהיה חשוד באגוצנטריות דורסנית, מסופר סיפור כזה- אני לא צריכה לדעת יותר ממה שנכתב פה על גבי הפורום, אני לא צריכה להכיר את הנפשות הפועלות, כדי לדעת שבדיוק בסוג המצבים שאני "מורגלת" בהם מדובר, ולא להיות מסוגלת שוב לתת אפילו טיפונת אמון באותו גבר. אז תגידי שאני מקולקלת, מסכנה, חולה ואומללה- זו תפיסת עולמי העצובה, ומזל שיש
בעולם שיכול להכיל אותי וגם לתת לי פרספקטיבה אחרת על גברים... לא מחפשת לשאת דגלים חברתיים- בהחלט מתכוונת להיות זאת שלוקחת חלק בתיקון דרכי העולם (כבר דיברנו על הרעיון של "העצמת נשים דרך ריקוד"?) ודפוסי החשיבה ה"מתקטנים" של נשים- אבל אני לא מתכוונת להתנגד לרוח לבי, שאומר שאיפה שיש אישה שמציגה פגיעה- קודם כל אני מאמינה לה. במקרה הספציפי דנן- אני אפילו עוד יותר מאמינה, כי אני מכירה את וואססספ, דיברתי איתה על העניין בדיעבד, וברור לי לגמרי שרגשותיה- גם אם לתפיסתך או לתפיסת אחרים הם חלשים ומתבכיינים- הם נוכחים. מה שקובע אם מעשה מסוים היה בגבולות הסביר או לא- הוא מה שאותו מעשה היה גורם לנפש הכי רכה לחוש. גניבה של 10 ש"ח מאדם עשיר כקורח- היא עדיין גניבה, גם אם הוא "לא ירגיש בחסרון הכסף", ועל זה הרי אנחנו מדברים: ניסיון הדריסה של רצונו של אדם הוא ניסיון דריסה- גם אם האדם יודע להתמודד איתה ולהמנע ממנה. גם אם בחשבון הכולל של הימים- אותו דריסה תהיה בלתי מורגשת. ברגע שמישהו ניסה לדרוס את רצונו של אדם- הוא אשם מבחינתי בדיוק כמו זה שהצליח. ומבחינתי זו הסיבה לפסול עד היסוד כל אדם שהצליח אי פעם לדרוס. ברור הרי שלאותו דורס היו עוד ניסיונות רבים של דריסה, או שלפחות- עוד רבים היו נדרסים ממנו אם הם היו פגיעים כמו זה שנדרס. מבחינתך אין הוכחה לדריסה- מבחינתי החיים האלו מלאים בקשיים מספיק- מכדי שאני ארצה לצרף למסע שלי אדם שאי פעם טפלו עליו האשמה כזו. פילוסופיה של לוזרים- אולי, אבל יש מספיק אנשים בעולם שלא עשו דברים כאלו, אז למה להסתפק בפחות...? כן, יש מקום בעולמי לשיקום, אבל שיקום חייב לבוא ממקום אמיתי של הבנה, של חרטה עמוקה, של כאב אמיתי של הודאה בטעות וההבנה של הדפיקות האישית וגם של רצון אמיתי לשנות ולהשתנות. עד שאלו לא עולים על פני השטח באופן הגלוי ביותר, שאינו מיתמם, אינו מתיימר, ואינו "מעגל פינות כדי לא להכאיב לעצמו"- אני לא מתכוונת לשנות דעתי. אני לא שופטת מוחלטת, ולכן במרבית המקרים אני מעדיפה להיעלם מעל פני השטח במצבים כאלו- בידיעה שלהעלמותי יש לה הדים בתוכו, הדים שאולי בסופם, גם כשלא אהיה שם- יעזרו לו בתהליך השיקום. זה החלק שלי בשיקום. אין שום דבר אחר שאני יכולה לעשות.
