ברצינות
שום דבר לא בטוח, אבל מהניסיון של כמה שנים פה אני באמת מרגישה יותר בטוחה פה, וחשוב מכך - מוצאת את אנגליה מקום טוב יותר לגדל את הילדים שלי. בארץ מפרידים בין קבוצות אנשים בצורה גיאוגרפית, אני מניחה שבין השאר כדי למנוע מאנשים בעלי דתות ותרבויות שונות למצוא מכנה משותף ולגלות שבעצם אנחנו כולנו בני אדם. מערכת החינוך בארץ מתרכזת ביהדות, אם דרך שיעורי תנ״ך או היסטוריה של ישראל. אני לא זוכרת הרבה איזכורים להיסטוריה כללית עד שהגעתי לאוניברסיטה. זה שונה פה. יש להם פה אפילו משהו שנקרא שיעורי דתות ומלמדים שם על דתות שונות, חגים שונים. הרעיון הוא להעניק ידע לילדים על תרבויות שונות שהם חיים ביניהם בכל מקרה על מנת לשמור על פתיחות והבנה של אנשים שחיים אחרת.
אני באמת באמת עוד לא יודעת על איזו אנטישמיות מדובר, אפילו לא קטנה. הדבר היחיד שאולי מישהו יכול לייחס לאנטישמיות שקרה לי בתשע שנים היה במהלך ההריון הראשון שלי פה. ידעתי שזה בן והזכרתי למיילדת במהלך אחת הבדיקות השגרתיות את הפחד ודאגה שלי מלחץ מצד משפחתי לחתוך לבני הקטן את איבר מינו בגיל שבוע. היא הסתכלה עלי ואפילו לא ידעה מה להגיד. זו לא היתה אנטישמיות אלא דאגה והפתעה שאנשים עדיין גורמים נזק כזה לתינוק קטן. למרות זאת, היא לא מתחה ביקורת על הנוהג הזה, לפחות לא בנוכחותי.
כמו שכבר כתבתי, הגזענות בארץ היא הרבה יותר ברורה. הבחירה פה היא גידול ילדים במקום שאולי יהפוך להיות גזעני בעתיד לבין מקום שמעודד גזענות, הפרדה ואפליה כבר היום.
)
