מבצע פסקה ביום - מאוחד!
- פותח הנושא אלודאה
- פורסם בתאריך
כשחזרתי הביתה הפנמתי למה התכוונה העטיפה כשאמרה שהיא "שכחת את המפתחות לבית". הייתי נעול בחוץ. אבל כשניגשתי לדלת גיליתי שהיא פתוחה למחצה. הנעתי אותה בזהירות והדלקתי את האור של חדר הכניסה. שום רעש. אף אחד לא קפץ בבהלה. מי שלא פרץ לי לבית כבר הלך. הדלקתי את כל האורות בבית ובחנתי את הנזק, אבל מסתבר ששום דבר לא נגנב, או אפילו הוזז ממקומו. משונה, כנראה ששכחתי את הדלת פתוחה כשיצאתי.
הלכתי למטבח כדי לאכול שוקולד (איבדתי כמה קלוריות בחדר-כושר והיה דחוף לי להחזיר אותן), אבל לא היה כזה במקרר. פניתי למזווה לפתוח חפיסה חדשה, אבל לא היו כאלה. הן כולן היו פתוחות, כלומר, לא בדיוק פתוחות, פשוט לא היו להן עטיפות...
"הנה הוא!"
פניתי אל הקול וראיתי שעל שולחן המטבח עומד צבא קטן של עטיפות שוקולד וממתקים. בראשם הייתה עטיפת הכיף-כף, מרוחה בכתמי זבל. היא ליפלפה לכיווני את אחת מפינותיה.
"אתה תשלם על החוצפה שלך!"
גירדתי בראשי.
"לא רוצה", אמרתי ונסתי על נפשי.
"תפסו אותו!", קראה העטיפה ואז כולן החלו לנשור מהשולחן ולזחול לכיווני. ברחתי ונעלתי את עצמי בחדרי, במרחק שלושה צעדים מהמטבח. שמעתי את העטיפות מקרקשות ומתקפלות בצלילי הפלסטיק הרגילים שלהן. הייתי נותן להן חמש דקות עד שיגיעו אליי. לעזאזל, מה אני עושה?!
ואז נזכרתי שאני לא צריך לעשות כלום, זהו חדרי האישי, כבר מזמן מיגנתי אותו מפני כל אסון אפשרי. החל מאפוקליפסיית זומבים וכלה בשואה גרעינית. אין סיכוי שלגיון של עטיפות ממתקים יצליחו לפרוץ את הדלת הזו.
זה היה נכון, אז הן פשוט החליקו מתחת לחריץ הדלת.
ספקתי את מצחי. לעזאזל, לא חשבתי על זה!
הראשונה שהזדחלה פנימה הייתה עטיפה ורודה של סוכריית מציצה. היא התקפלה ונמתחה באיזשהו ניסיון קורע לב לשנות את מיקומה במרחב.
"אני אתפוס אותך אהוד!" היא קראה לאברי.
"לא תתפסו אותי ללא קרב!", צעקתי, דרכתי על העטיפה ונסוגתי אל ארון הציוד שלי. לאכזבתי כל שהיה בו, לצד מיתלים ריקים, זה מסננת ומגב. לעזאזל, נכון! דוקטור אוחנוביץ' לקח לי את כל ציוד ההגנה שלי בטענה שהם מדרדרים אותי. כל המכשירים נגד קריאת מחשבות והלהביורים וחיצי-קשת לא היו כאן יותר. עם מה אני אלחם בפלישת העטיפות?! וזו פלישה, שלא יהיה לאף אחד ספק, אם הן יכולות להשתחל ככה מתחת לדלתות הן יכולות לחדור לכל מקום. לפנטגון אפילו, למען השם! מי יודע על אילו כלי נשק הן יכולות להניח את ידיהן? כלומר – כן! ידיהן!
הסתכלתי על דלת חדרי. עוד שלוש עטיפות נכנסו, והורודה צמצמה את המרח בינינו משמעותית, שתי בלטות לפחות!
הבטתי בארוני והחלטתי בדעתי. זה כבר יותר חשוב ממני, זהו מאבק על המין האנושי. עכשיו אם רק אוכל להגיע אל שואב האבק שנמצא בסלון יהיה לי כלי הנשק המושלם כנגד העטיפות, אבל זה אומר שאצטרך לעבור דרך צבא העטיפות. זה יכול להיות מסוכן, כלומר, אני חושב שזה יכול להיות מסוכן, העטיפות טוענות שהן מסוכנות, ואני לא מתכוון לזלזל בהן.
לקחתי את המסננת ושמתי אותה על ראשי, וביד ימין אספתי את המגב. טיאטאתי איתו את העטיפות שפלשו לחדרו אל הקיר. מבט נחוש אחרון אל דלת החדר ואז פתחתי אותה. אוויר נשאב בנימה לחדר ואיתו פלוגה של עטיפות. הן נתפסו על בגדיי והחלו להשמיע קולות מאיימים, אבל זה לא יעצור אותי!
"קחו את זה חתיכות ניילון!"
צעקתי והסתערתי קדימה עם המגב על הרצפה. העטיפות נהדפו לכל כיוון ככה שהדרך לסלון הייתה פרוסה לפניי. זה לא היה מורכב כל-כך. תפסתי את שואב-האבק, חיברתי לחשמל, והתחלתי בשאיבה.
"לסגת! כולם לסגת!" צעקו העטיפות.
"הו, אתן לא בורחות לשום מקום – עורי האנושות האחראים לבעיות שיניים!"
הן צעקו וקרקשו בבהלה כששאבתי את כולן אחת אחת אל לועו של שואב האבק. תוך חמש דקות סיימתי לשאוב את כולן, פרט לאחת – עטיפת הכיף-כף. היא המתינה לי עד שחזרתי מפינוי שקית האבק של השואב והתנפלה עליי כשנכנסתי חזרה הביתה.
"רוצח! אתה תשלם על שהרגת את כל אחיי!" היא צעקה ואז יללה ואז התעופפה ואטמה לי את הפה. זה היה ממש לא נוח והייתי צריך לנשום דרך האף.
"כן! תרגיש את כאבי!" היא צרחה.
הנהנתי בראשי לשלילה, הלכתי למטבח הדלקתי את הגז וקילפתי אותה מעל פי.
"מה? רגע! זה לא הוגן!"
היא נשרפה בקלות ובזה הסתיים הסיפור.
אולם באותו רגע שמעתי דפיקה בדלת. זה היה דוקטור אוחנוביץ' ששאל לשלומי והאם אני לוקח את הטרופות שהוא רשם לי.
"אני זוכר שלקחתי, למרות שיש מצב ששטפתי את כולן באסלה כי הן מפריעות לי להתרכז. בוא כנס, תשתה משהו. דרך אגב, סיפרתי לך כבר שהצלתי את העולם מפלישה של עטיפות ממתקים?"
יום שלישי. החברים כבר מתחילים להתעייף, אבל אני עייפה ממזמן.
(אני כותבת מהעבודה וזה די unnerving)
הקרונית של יעקב הייתה קטנה, ומיטה צרה תפסה את רוב חלל המגורים. הוא אהב חללים קטנים, הם גרמו לו להרגיש בטוח. הוא מילא את המקרר במספיק מצרכים לשבוע, ולפני שהוא התחפר בתוך המיטה בהכרת תודה, הוא האכיל את הדגים באקווריום.
זה היה מבחן- אם הוא יצליח לשמור על הדגים בחיים במשך מספיק זמן, הוא ירשה לעצמו להביא כלב. הוא רצה שזו תהיה כלבת זאב גדולה ואצילית. הוא יקרא לה 'פרח'.
הוא התעורר באמצע הלילה, והצללים על הקיר לא מצאו חן בעיניו, למרות שהוא ידע טוב מאוד שאלו פשוט הרהיטים בחדר. הוא התלבש והלך לכיכר העיר. בדרך הוא חלף על פני המבנה שבתוכו התא של מוח עצם- הוא לא העיף מבט לעבר חלון הסורגים הקטן שסמוך לקרקע. הוא לא רצה לדעת אם היא ערה או לא.
מכשפה הייתה נוהגת לפעמים לשבת בלילות בכיכר ולשוחח עם ראשיים שהגיעו מערים אחרות. זה היה משהו שבין בילוי ועבודה מאוחרת. כל הראשיים היו כאלה, זה היה חלק מהתפקיד. לא היו להם שום תחביבים, משפחה, או חברים. הייתה להם רק העבודה שלהם, ופנים ריקות מהבעה. יעקב ידע שהוא לא טוב בהרבה, אבל לכל הפחות הוא היה מודע למצבו.
הוא עמד מתחת לאורות הפנסים וחיכה. כשהיא הבחינה בו, באמצע משפט, הוא נופף אליה.
היא סימנה לו להתקרב.
(אני כותבת מהעבודה וזה די unnerving)
הקרונית של יעקב הייתה קטנה, ומיטה צרה תפסה את רוב חלל המגורים. הוא אהב חללים קטנים, הם גרמו לו להרגיש בטוח. הוא מילא את המקרר במספיק מצרכים לשבוע, ולפני שהוא התחפר בתוך המיטה בהכרת תודה, הוא האכיל את הדגים באקווריום.
זה היה מבחן- אם הוא יצליח לשמור על הדגים בחיים במשך מספיק זמן, הוא ירשה לעצמו להביא כלב. הוא רצה שזו תהיה כלבת זאב גדולה ואצילית. הוא יקרא לה 'פרח'.
הוא התעורר באמצע הלילה, והצללים על הקיר לא מצאו חן בעיניו, למרות שהוא ידע טוב מאוד שאלו פשוט הרהיטים בחדר. הוא התלבש והלך לכיכר העיר. בדרך הוא חלף על פני המבנה שבתוכו התא של מוח עצם- הוא לא העיף מבט לעבר חלון הסורגים הקטן שסמוך לקרקע. הוא לא רצה לדעת אם היא ערה או לא.
מכשפה הייתה נוהגת לפעמים לשבת בלילות בכיכר ולשוחח עם ראשיים שהגיעו מערים אחרות. זה היה משהו שבין בילוי ועבודה מאוחרת. כל הראשיים היו כאלה, זה היה חלק מהתפקיד. לא היו להם שום תחביבים, משפחה, או חברים. הייתה להם רק העבודה שלהם, ופנים ריקות מהבעה. יעקב ידע שהוא לא טוב בהרבה, אבל לכל הפחות הוא היה מודע למצבו.
הוא עמד מתחת לאורות הפנסים וחיכה. כשהיא הבחינה בו, באמצע משפט, הוא נופף אליה.
היא סימנה לו להתקרב.
ההמשך כאן, glad you liked,
אם יעקב היה עימנו הוא היה אומר... משהו לקוני.
לצידה של מכשפה ישב ראשי מעיר אחרת. יעקב מעולם לא ראה אותו לפני כן. הוא הביט בו במבט המעריך שבו אנשים תמיד מביטים בזרים.
אני צריך שתאפשרי לי לתחקר את האסירה שלך, חשב יעקב. אני צריך שתאפשרי לי לתחקר את האסירה שלך.
"יש בעיה?" אמרה מכשפה.
"אני חייב לדבר איתה," הוא אמר. לעזאזל, זה באמת היה כל כך קשה?
"למה?"
הוא משך בכתפו.
"לא מתאים לך לדאוג בלי סיבה."
"תודה."
היא הטתה את ראשה. "זה קשור לאבא שלך?"
המכשפה ידעה הכל על אבא שלו. אם היא ידעה, סביר להניח שכל הראשיים באזור שהיו בעלי ברית שלה, ידעו. זה היה בסדר. יעקב מעולם לא רצה לשמור סודות. יותר מדי מסוכן.
"כן."
יעקב לא זכר הרבה דברים בנוגע לאבא שלו, אבל סיפרו לו שקצת לפני שהוא ברח, הוא נעשה נואש. מספיק נואש כדי לקנות קללות. ייתכן שיעקב פתח משהו שהוא לא היה אמור לנגוע בו.
אם יעקב היה עימנו הוא היה אומר... משהו לקוני.
לצידה של מכשפה ישב ראשי מעיר אחרת. יעקב מעולם לא ראה אותו לפני כן. הוא הביט בו במבט המעריך שבו אנשים תמיד מביטים בזרים.
אני צריך שתאפשרי לי לתחקר את האסירה שלך, חשב יעקב. אני צריך שתאפשרי לי לתחקר את האסירה שלך.
"יש בעיה?" אמרה מכשפה.
"אני חייב לדבר איתה," הוא אמר. לעזאזל, זה באמת היה כל כך קשה?
"למה?"
הוא משך בכתפו.
"לא מתאים לך לדאוג בלי סיבה."
"תודה."
היא הטתה את ראשה. "זה קשור לאבא שלך?"
המכשפה ידעה הכל על אבא שלו. אם היא ידעה, סביר להניח שכל הראשיים באזור שהיו בעלי ברית שלה, ידעו. זה היה בסדר. יעקב מעולם לא רצה לשמור סודות. יותר מדי מסוכן.
"כן."
יעקב לא זכר הרבה דברים בנוגע לאבא שלו, אבל סיפרו לו שקצת לפני שהוא ברח, הוא נעשה נואש. מספיק נואש כדי לקנות קללות. ייתכן שיעקב פתח משהו שהוא לא היה אמור לנגוע בו.
מתנצלת - רימיתי.
במקום לכתוב פסקה סתם המשכתי סיפור קיים. זה מה שנכתב הבוקר (בטעות! המחשב היה פתוח! לא ידעתי מה אני עושה!)
 
--
 
התנתקתי מהקיר וצעדתי לכיוון המגורים של יוש ושלי. היום היה יום השקשוקה, ויוש הבטיח שהוא ינסה להחליף את העגבניות המרוסקות במשהו פחות מלכלך.
במסדרון שני עובדי נקיון עמלו להסיר את הגרפיטי שאחד הילדים צייר על הקירות. "חופש ליר" היה כתוב שם. לשניהם היה שיער קצר בצבע שחור – כחול. מקצות השרוול ניתן היה להבחין בקעקועים תואמים.
"ברכות לנוכחים," אמרתי במבטא הקרוב ביותר שיכולתי לגייס לזה שמשתמשים בו באדג'יום החדשה. אחד מהם הסתובב. זו היתה אישה.
"תודה," היא אמרה ומירפקה את זה שלידה. הוא הסתובב, הנהן, וחזר לקרצף את הקיר. הרי"ש נעלמה מהגרפיטי לאט.
"אני הרופאה של הסיפון הזה," אמרתי, "לא ראיתי אתכם כאן."
ידיו של העובד השני נעצרו. האשה רק חייכה ואמרה, "עלינו בתחנה הקודמת." הנהנתי. אנשים מאדג'יום החדשה לא אהבו לדבר על המקום ממנו הם הגיעו. לא עגנו באדג'יום, כמובן. המשטר הצבאי באדג'יום היה כל כך הדוק שמספיק שאורח ידבר במבטא הלא נכון כדי שהוא ייכלא ליממה. אבל עברנו דרך תחנת חלל שמטענים מאדג'יום הגיעו אליה.
"אני שמחה לראות שמעסיקים אנשים מאדג'יום החדשה," אמרתי וחייכתי, חיוך רחב ככל שיכולתי, "טוב לראות שיוויון תעסוקה על הספינה, בדיוק כמו בעלון."
העובד השני נעץ בי מבט ומלמל משהו שלא הצלחתי להבין.
"שוויון הזדמנויות זה חשוב," אמרה האשה, חיוכה גם הוא מתרחב במידה. העובד הסתובב חזרה אל הקיר.
"אם תצטרכו משהו," אמרתי והחוויתי לכוון המרפאה, "אני שם."
"תודה," אמרה האשה ומירפקה את בן הזוג שלה. הוא הסתובב, מלמל "תודה", וחזר לקרצף את הקיר.
בחדר יוש המתין לי עם שקשוקה על בסיס אצות מרוסקות. הוא היה מקסים, כרגיל, והזכיר רק שלוש פעמים את העובדה שהבטחתי לו שזה יהיה שייט תענוגות נטול עבודה לפני שיצאנו לדרך. הבטחתי לו יום מלא תשומת לב למחרת.
 
--
 
במקום לכתוב פסקה סתם המשכתי סיפור קיים. זה מה שנכתב הבוקר (בטעות! המחשב היה פתוח! לא ידעתי מה אני עושה!)
 
--
 
התנתקתי מהקיר וצעדתי לכיוון המגורים של יוש ושלי. היום היה יום השקשוקה, ויוש הבטיח שהוא ינסה להחליף את העגבניות המרוסקות במשהו פחות מלכלך.
במסדרון שני עובדי נקיון עמלו להסיר את הגרפיטי שאחד הילדים צייר על הקירות. "חופש ליר" היה כתוב שם. לשניהם היה שיער קצר בצבע שחור – כחול. מקצות השרוול ניתן היה להבחין בקעקועים תואמים.
"ברכות לנוכחים," אמרתי במבטא הקרוב ביותר שיכולתי לגייס לזה שמשתמשים בו באדג'יום החדשה. אחד מהם הסתובב. זו היתה אישה.
"תודה," היא אמרה ומירפקה את זה שלידה. הוא הסתובב, הנהן, וחזר לקרצף את הקיר. הרי"ש נעלמה מהגרפיטי לאט.
"אני הרופאה של הסיפון הזה," אמרתי, "לא ראיתי אתכם כאן."
ידיו של העובד השני נעצרו. האשה רק חייכה ואמרה, "עלינו בתחנה הקודמת." הנהנתי. אנשים מאדג'יום החדשה לא אהבו לדבר על המקום ממנו הם הגיעו. לא עגנו באדג'יום, כמובן. המשטר הצבאי באדג'יום היה כל כך הדוק שמספיק שאורח ידבר במבטא הלא נכון כדי שהוא ייכלא ליממה. אבל עברנו דרך תחנת חלל שמטענים מאדג'יום הגיעו אליה.
"אני שמחה לראות שמעסיקים אנשים מאדג'יום החדשה," אמרתי וחייכתי, חיוך רחב ככל שיכולתי, "טוב לראות שיוויון תעסוקה על הספינה, בדיוק כמו בעלון."
העובד השני נעץ בי מבט ומלמל משהו שלא הצלחתי להבין.
"שוויון הזדמנויות זה חשוב," אמרה האשה, חיוכה גם הוא מתרחב במידה. העובד הסתובב חזרה אל הקיר.
"אם תצטרכו משהו," אמרתי והחוויתי לכוון המרפאה, "אני שם."
"תודה," אמרה האשה ומירפקה את בן הזוג שלה. הוא הסתובב, מלמל "תודה", וחזר לקרצף את הקיר.
בחדר יוש המתין לי עם שקשוקה על בסיס אצות מרוסקות. הוא היה מקסים, כרגיל, והזכיר רק שלוש פעמים את העובדה שהבטחתי לו שזה יהיה שייט תענוגות נטול עבודה לפני שיצאנו לדרך. הבטחתי לו יום מלא תשומת לב למחרת.
 
--
 
עוץליגוץלי
New member
נראה שהעתקת את המשך הפיסקה שלי
ורק שינית את המגדר.
ורק שינית את המגדר.
פסקה
אחרי רבע שעה החלטתי שנמאס לי. היה קר מדי ומוקדם מדי בכל מקרה, ולחכות למישהו שמאחר לך בשעה הזאת זה פשוט יותר מדי. הכפור שהתעבה על העשב בלילה רק התחיל להפשיר, ועד שעברתי את המטרים הבודדים מהכביש לשער בית הקברות הנעליים שלי כבר נרטבו לחלוטין – רטיבות קפואה כזאת, שנשארת אתך אחר כך כל היום. נוסיף לזה את העובדה שלא היתה הצדקה אמיתית להרשעה שלי, ואת ארוחת הבוקר שנשכחה על השיש בחפזון לתפוס את האוטובוס -
"בוקר טוב," אמר האיש הגבוה שעמד לידי. הייתי מוכנה להשבע שעד אותו הרגע הוא לא היה שם.
 
אחרי רבע שעה החלטתי שנמאס לי. היה קר מדי ומוקדם מדי בכל מקרה, ולחכות למישהו שמאחר לך בשעה הזאת זה פשוט יותר מדי. הכפור שהתעבה על העשב בלילה רק התחיל להפשיר, ועד שעברתי את המטרים הבודדים מהכביש לשער בית הקברות הנעליים שלי כבר נרטבו לחלוטין – רטיבות קפואה כזאת, שנשארת אתך אחר כך כל היום. נוסיף לזה את העובדה שלא היתה הצדקה אמיתית להרשעה שלי, ואת ארוחת הבוקר שנשכחה על השיש בחפזון לתפוס את האוטובוס -
"בוקר טוב," אמר האיש הגבוה שעמד לידי. הייתי מוכנה להשבע שעד אותו הרגע הוא לא היה שם.
 
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.