על סוגי ההתלבטות הללו אני כבר
התווכחתי ורבתי והתדיינתי עם עצמי שנים רובת לפני שהתחתנתי. כמה דברים: 1. אני אמנם נשוי שבועיים ומחצה, אבל בן 34 שנים בעולם הזה.... נהלתי הרבה מערכות יחסים של "אני שומר לעצמי את האינדיודואליות שלי" ולא מוותר על כלום מעצמי ו... "או שהיא תקבל אותי כמו שאני או שאני מוותר על זה בכלל" וכו' וכו' וכו' אני די מסכים עם זה ברמה העקרונית. אבל קרה לי וגם לה משהו יפה ומדהים שלא קרה לנו כל החיים: החלטנו בייחד, באופן שווה, לוותר כל אחד, כן קצת מעצמו, למען השני, כן להתפשר, כן ללכת לקראת, כן לוותר על משהו מעצמך - לא רק מצד אחד ! 2 הצדדים ! וקרה לנו בעקבות זה משהו נפלא: התרככנו, נרגענו. גילינו שיש דבר מתוק ונפלא בנתינה ובהקרבה, וכשראינו שאף אחד צד לא מנצל לרעה או "מתרגל" שנותנים לו, אלא להפך זה מדרבן את הצד השני גם לוותר ולתת מעצמו, הבנו שכל החיים החמצנו - ברדיפה אחרי "העצמיות" משהו נפלא. מתנה שלא היתה לנו. ושוב: אין אדם יותר ממני שמבין את הצורך בעצמאות שהרי כל חיי נאבקתי להתשחרר ממחויבויות ולידי את השכלבחור כל פעם מחדש. כשאתה מוצא את האדם הנכון בשבילך ב א מ ת אין דבר מענג יותר מאשר: להרפות, כי אתה יודע שאתה בידיים טובות. רק מי שנמצא שם מבין אותי. אני הייתי ועודני נע בין שני העולמות. 2. לעניין הויכוח הדתי: חבל על הזמן. אני בא מבית דתי, הייתי דתי (כיפה סרוגה) עד גיל 21. בגיל 21 הורדתי את הכיפה כאקט של מרד בפני הצביעות שראיתי בבית ובמגזר הדתי בו גדלתי. 8 שנים של התהוללות ולעשות "כל מה שהיה אסור" - אפשר להגיד שהבנתי ואף מיציתי את הפואנטה. לאט לאט מצאתי ערכים וטעם נפשי ורוחניבהלכה היהודית, ובכמה וכמה מצוות שבהם דבקו אבות אבותינו במשך אלפי שנים, מצאתי חוכמה גבוהה אף יותר מזאת שקראתי בכל ספרי הפילוסופיה המודרנית דווקא בהגות של ארון הספרים היהודי. זה לא המקום לפרט. כיום אני וזוגתי נקראים: שומרי מסורת. אחרי שנים של התהוללות בדיסקוטקים ומועדונים וחיי לילה יש לנו כייף לא נורמלי בלערוך שולחן שבת, ולעשות שבת בבית, והאשה שלי אומרת לי שכשהיא רואה אותי מתפלל עם טלית ותפילין בא לה באותו הרגע על השולחן. זה סקסי בעיניה, זה סקסי בעיניי, זה עושה לנו טוב, זה מרגיע את נפשנו הסוערת, זה מחבר אותנו אחד לשני וגם לקול הפנימי שלנו (עמוק בלב) , ואם אני כבר כותב מכתב חצי ביזארי (לחלק מהאנשים פה) אני רק אגלה שאחרי שכל חיי עשיתי סקס עם בנות זוג חילוניות למהדרין, יום אחד האשה שלי דפקה לי הופעה של אישה חרדית (עם שביס והכול !! בחיי !!) ושחקה אותה צנועה חסודה וביישנית, ואף אחד מכם לא יוכל לדמיין מה הלך שם במיטה באותו הלילה. מה אני בא להגיד ? שלא אכפת לי מי אוהב או מי שונא את הדת או את הדתיים. אפכת לי מה זה עושה לי ולה. אם זה עושה לנו טוב, ואנחנו מגלים בייחד, שאפשר להשתמש בחשיבה הדתית באופן מאוד יצירתי (ותודו שאפשר להיות מאוד יצירתיים אם רוצים גם בדת) אז למה לא ? בדבר אחד אני מסכים עם ספי "השונא את כולם" ש: שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה, ושאף אחד לא יעל השני את אורח חייו. עוד משהו ?
]
