סופן של החנויות הלא-וירטואליות הולך ומתקרב...

[debby12]

אז כנראה שנסכים שלא להסכים...

שני דברים הופכים את הסיפור הזה לשונה בעיני מהדברים שאתם מתארים והם:

(1) צוללן שילם בחייו בנסיון להציל את הקבוצה הזאת
https://www.bbc.com/news/world-asia-44734385

מי שרוצה לסכן את עצמו- סבבה. אבל לגרום למותם של אנשים אחרים בגלל חיבת הסיכונים שלך זה לא בסדר בעיני.

(2) הילדים הם קטינים והמאמן הזה אינו הורה שלהם. אנשים מבוגרים שרוצים לעסוק בכל מיני עיסוקים בעלי סיכון גבוה לפצוע/להרוג אותם - רצונו של אדם, כבודו.

כאן מדובר בילדים, שאני מניחה שלא יכלו להעריך את הסיכון. נשאלת השאלה האם ההורים שלהם קיבלו החלטה מודעת לתת להם לצאת ל"טיול" כזה לאורך קילומטרים בבטן האדמה במערה שמוצפת כמה פעמים בשנה. אם הם לא קיבלו החלטה מודעת כזו - זו לא החלטה שמאמן כדורגל אמור להחליט בשביל ילדים שאינם שלו

 

[בוקובזה שטראסה]

הלב של בן זוגך

לגמריי במקום הנכון, ומבחינה זה הוא נשמע בחור כלבבי, אבל אולי יעזור אם תקני לו ליום הולדת חבילה איכותית של עשב מתוק שילמד לשחרר קצת (או אולי הקרנה מיוחדת של Finding Nemo?)...

&nbsp
מבחינת המאמן, סביר שאם אני הייתי אחד ההורים שם הייתי נותן לו חיבוק גדול על זה שהם שרדו, ואז מוריד לו לאטמה מפוצצת על זה שהוא הכניס אותם לסכנת חיים כה חמורה שמי יודע אם לא שרטה אותם לכל החיים (שלא לאמר שעלתה בחיי צוללן).
&nbsp
בנוגע לילדים שלי, זה כמובן תלוי גיל, אבל יש לי את השריטות שלי (נגיד, פליידייט ראשון תמיד אצלינו), וכשנראה לי סיכון מוגזם אני אעצור אותם (הליכה קרובה מדי לתהום או כניסה למקום עם זרם חזק מדיי בנהר), ומצד שני לא אמנע מהם לגמריי סיכונים גם כשהלב רץ קצת מהר מדי (כשהבן שלך קופץ פעם ראשונה מהמקפצה של 10 מטר, וגם שניה, שלישית, ורביעית).
וגם כשהבן שלך בן 18 והולך לקולג', ועשית לו שוב שיחת גברים מכינה (sex, drugs, and alcohol), כמו שעשית פעם בכמה זמן מאז שהוא הפך לטינאייג'ר, אתה עדיין שולח אותו אל הלא נודע וצריך ללמוד לחיות עם זה.
&nbsp
כמו שאירנה אמרה לשאולי כשהוא השתחרר מהבית חולים: "רצית לחיות? אלה החיים."
&nbsp

 

[תמי יונועה]

אהבתי את העשב המתוק לשחרר קצת

 

[Ani15]

YY

אחת מהפעמים הבודדות האלה שאני ממש מסכימה עם מה שאתה כותב. (בעיקר עם הסקס סמים ורוקנרול, היורש בן 18 ונוסע לבד לאמסטרדם בעוד יומיים. הלב שלי בתחתונים)

 

[debby12]

"פלידייט ראשון תמיד אצלנו"

הוא גם כלל ברזל של ה-

. אולי קורצתם מחומר דומה?

דא עקא שהואיל ורוב ההורים האחרים גם הם חרדתיים-כלשהו, אז קורה לא מעט שבפליידייט הראשון מתייצבת האמא עם הילדה אצלנו בסלון, ונשארת לשעתיים. בד"כ אני בכלל לא בבית - אז זו היא עם האו-פר והספארי שבבית. בתור עונש, היא זוכה לשלל תחנונים מהג'וניור בנוסח: "אפשר גם אצלנו כלב, שני חתולים ואוגר כמו אצל המשפחה של דבי12"? <האוגרת בינתיים נפטרה לבית עולמה>

 

[בוקובזה שטראסה]

אולי אותו חומר, אבל אני cool, לא חרדתי.

 

[metm98]

כמומחה לחסרי אחריות ואידיוטים מושלמים -

לכל אדם יש זכות לעשות משהו ממש אידיוטי פעם בשנה (יש כאלה שמדלגים על שנה מדי פעם, אבל אני מאזן אותם). בד"כ זה מסתיים בדלת אמות - כשמישהו טופח לעצמו על המצח "מה לעזאזל חשבתי!!" ומגרד את שאריות הסברינה מקירות המטבח. אבל - בהינתן מיליארדי אנשים - תמיד יהיה זה שלשטות השנתית שלו יהיו השלכות מעל ומעבר למצופה.
גם לי קרה בטיולים שהובלתי שהחלטתי החלטות שלא הייתי חוזר עליהם היום - בטח לא ממעמקי הכורסא. כנראה שההבדל העיקרי ביני למדריך הנ"ל הוא מזל (וכנראה שגם חוש ניווט - יש לי הרושם שהבחור פשוט הסתבך בדרך החוצה עד שהדרכים נחסמו במים).

 

[iris mom of two]

תודה על קול השפיות

אחד הדברים שהכי מפחידים אותי זה שאנחנו מגדלים דור ילדים מוגן יותר מדי, לא מוכן למציאות עצמאית.
&nbsp
רוב הטעויות לא נגרמות באסון. והלחץ לא לטעות, תמיד להגן ומגוון גורם לנזקי הנפש

 

[placid1]

 

[iris mom of two]

עונת המונסונים הקדימה

ותפסה אותם מוקדם ובלי מכנסיים. אני לא שופטת כל כך מהר.
&nbsp
אני סמכתי על המאמנים של הבן, כי בטיחות הייתה באמת דבר חשוב להם, במיוחד בספורט כמו טיפוס.
&nbsp
תאונות קורות. ידיד של הבת שבר יד בטיול אופניים במחנה קיץ. אבל בלי סכנות אין חוויות, ואני מעדיפה שהילדים שלי יחיו חיים מלאים בלי תמיד לחשוב על מה שיכול לקרות.
&nbsp
ובקשר לא תמיד לסמוך על המדריכים... למדתי בעצמי לא מעט דברים בטיחות ויש לי הגיון בריא שאני סומכת עליו. אני מטפסת גם בחוץ, ותאונות קורות. אבל אפשר למזער אותן עם כללי בטיחות. אני גם עושה סקי, אבל רק עם קסדה...

 

[Ani15]

אין לי מושג מה קרה בתאילנד

אבל במציאות בה ילד יכול לחצות את הכביש ולהיהרג בתאונה (נו, בישראל), או ללכת לביה"ס ושיירו בו למוות (בארה"ב), או "סתם" להידבק בשחפת בטיסה או למות מאלרגיה כי למלצרית לא היה מושג שיש אגוזים בנוטלה -
די הבנתי שהשליטה שלנו בתאונות מאוד מאוד מוגבלת. ולכן אני כמו איריס - משתדלת להפעיל הגיון בריא אבל לא להגביל כי זה די מיותר.
בילדותי השתתפתי בטיול בו נהרג ילד. זה היה "סתם" טיול רגלי בואדי קלט באמצע הקיץ, והילד הזה קפץ לא טוב מעל אמת המים. לא היה שום אפשרות לשקול סיכון שם (טיילנו במסגרת מאוד מאוד מאורגנת, עם כל הליווי הדרוש, שום ספורט אתגרי, מים בגובה הקרסוליים, וזה היה הרבה שנים לפני האינתיפאדה אז אפילו המיקום לא היה מסוכן). שיט הפנס, ואם הפחד ינחה אותנו, אבוי לנו.

 

[placid1]

איך הם הצליחו לקרוא לעזרה ממעמקי המערה

הזו?

אני דאגנית מאד, אבל משתדלת להתגבר ולא לתת לזה להרוס לנו את החיים. אנחנו (יחד ובנפרד) מטיילים, טסים, שוחים, אוכלים, שותים מי ברז, חוצים את הכביש, נוהגים ונושמים את האויר, אבל מצד שני גם משתדלים שלא להסתכן בדברים כמו קפיצות באנג׳י, הליכה ליד תהום, נופש בסיני (למרות שהייתי מאד מאד מאד רוצה לנסוע לשם שוב), רכיבה על אופנוע (משהו שלפני פרוץ הילדים עשינו) וכאלה.....

לגבי הילדים, כשהם היו קטנטנים ביררנו ובדקנו עם מי הם נמצאים וברגע שנחה דעתנו שחררנו (לא עקבנו אחריהם עם מצלמות למשל). מאז שהם גדלו הם ילדים די שקולים ואחראים, אולי חוץ מהצעיר שקצת יותר מעופף, ואני מרגישה שהם הפנימו את הצורך לברר ולבדוק *עצמאית* אם כדאי ורצוי להסתכן בפעילות מסוימת. חשבתי שאני יותר דאגנית, אבל בעקבות פתיחת השרשור הזה קלטתי ששלחתי את הצעיר שלי לחודש למונטריאול למסגרת שעל פניו נראית סולידית ובטוחה, אבל אני מבינה עכשיו שלא באמת בדקנו וחקרנו וסמכנו על המידע שהנער סיפק

 

[debby12]

נדמה לי שעל פי העיתונות

ידעו לחפש אותם כי מצאו את האופניים הנטושים שלהם בכניסה למנהרה + העובדה שהם לא חזרו הביתה. אז זה לא שהם הצליחו לקרוא לעזרה.

 

[KallaGLP]

אני בעד סיכונים מחושבים ולתת לילדים כמה שיותר חופש

במסגרת הסביר וההיגיוני. קשה להעריך את המקרה הזה בלי להכיר את הנסיבות מקרוב, אבל אף אחד לא חסין בפני תאונות, אפילו בביתו. מבחינתי אי אפשר להסתגר ולהימנע מחוויות מהנות ובונות בגלל פחד. אני לא רוצה לחיות כך ולא רוצה שילדיי יחיו כך. מולם לא מנעתי מהם טיולי בית ספר או פעילות רגילה במסגרות שונות או עם חברים. כמובן אני נגד לקחת סיכונים מיותרים ולעשות דברים מטופשים בעליל ותמיד חשוב להפעיל שיקול דעת ולהתחשב גם באופיו יכולותיו של כל אחד (כי לא כולם ייהנו מאותם דברים או ידעו להתמודד איתם בצורה טובה באותה המידה) . כמו בכל דבר, אני בעד מציאת שביל הזהב והיגיון בריא.

 

[נחמנית]

בהתחלה נאמר בברור שהמערה היא אתר תיירותי פופלרי

שאנשים הולכים לטייל בה באופן תדיר וגם ילדים. גם הנגב הוא מקום שהולכים לטייל בו, עם ילדים, ובתי ספר, ואין בזה דבר רע. לא הולכים לנגב תחת אזהרת שטפונות. אני לא יודעת והתקשורת לא ציינה אם היתה אזהרת טיולים דומה למה שהיה בישראל לפני האסון האחרון שקדמה למקרה המערה בתיאלנד.

אני לא יכולה שלא לחשוב על שני הדברים באותה הנשימה. הילדים מהמכינה (נערים? נערות? סה"כ ילדים) נהרגו. מישהו לא הפעיל שיקול דעת נכון. המדריך או מדריכה שהיו במאסף לא נהרגו. נהרגו רק ילדים. בתאילנד היה מדריך אחד והוא העלה את כל הילדים למדף והצליח להחזיק אותם 9 ימים עד שאיתרו אותם. למרות הטעות בשיקול דעת שהכניסה אותם לשם מלכתחילה, אני לא מסוגלת שלא לחשוב על מה בכל זאת הביא לכך שלכל הילדים עדיין יש סיכוי לחיים בעוד 10 ילדים מהמכינה מתו במוות אכזרי במיוחד.

אני לא מגדירה "הליכה לטיול בית ספר שנתי" כספורט אתגרי. אני משוכנעת שגם הישן לצידה של דבי לא חושב כך. אבל הוא בודק שהדברים נעשים לפי הסטדנרטים שלו. כמו שההורים לילדי המכינה התקשרו אל הילדים והמכינה לשאול למה הטיול מתקיים תחת אזהרת שטפונות. אם משפחת דבי היתה מונעת טיול של ילד תחת אזהרת שטפונות זה לא נראה לי חרדתי. הניסוח ניסה לתת נופך מבודח כדי להתמודד עם מצבים מורכבים, אני מעריכה ניסיונות להומור באשר הם. גם אני רציתי אופנוע לפני הילדים וכשהבן שלי אומר שאופנוע זה מגניב אני על סף עלפון. אני לא רואה בזה חרדתיות. אפשר לחיות בלי ללכת על הקצה ואפשר להנות מהחיים בלי לקפוץ באנג'י בלי חבל וגם בלי לקפוץ באנג'י בכלל אם זה לא מתאים. לא חייבים להתנסות בצניחה חופשית כדי להנות מהחיים. אבא שלי צנח בצבא ואומר שהוא שנא כל רגע, הוא סוחב פציעה בברך מצניחה לא טובה. חייבים לחצות כבישים, צריך לעלות על מטוסים, לא חייבים לשחק בחצר קדמית כשיש אחורית, לא חייבים לטייל במערות בעונת מונסונים, לא בנקיקים בזמן שטפונות, לא חייבים הרבה דברים - ולא צריך להפוך את זה לנורמה.

 

[תמי יונועה]

כמה דברים

הכי מרשים אותי זה שהוא הצליח לשמור עליהם במצב נפשי סביר והאנשים שמצאו אותם היו מופתעים מכמה אופטימיים הם היו, בעשרת הימים שלא היה ברור אם הם יצאו מזה בחיים.
המאמן נמצא במצב הגופני הכי ירוד מכולם, כי הוא חסך מעצמו אוכל וחילק אותו בין הילדים עד שמצאו אותם. אני חושבת שהוא גיבור כי הרבה מאמנים עשו שטויות אבל כל ההתנהגות שלו אחרי הטעות הייתה מדהימה.
אם כי לא הייתי רוצה להיות שם במקום ההורים האלה.

 

[הייתי פעם chen8406]

Lashon Academy

מישהו מכיר ומוכן לחלוק את רשמיו?

 

[Boston Guy]

לא חושב שיש לנו כאן אנשים מהפרבר הספציפי שבו נמצא בית הספר

רק מישהו מקומי יכול לחוות את דעתו על בית ספר מקומי.
כל מה שאני יודע על בית הספר הזה הוא שהוא בסכנה של לאבד את הסטטוס שלו כ CHARTER SCHOOL (בת'כלס - הוא איבד את הסטטוס הזה בסוף שנה שעברה ולא מצאתי ידיעות על כך שהחזירו לו את הסטטוס).
אם זה המצב - משרד החינוך של הקאונטי שכרגע משלם לבית הספר יותר מ 15,000$ עבור כל תלמיד שהוא מקבל (כך שבית הספר הוא בעצם חינם לתלמידים) יפסיק לשלם את הכסף הזה, ובית הספר יאלץ להפוך לבית ספר פרטי ולגבות שכר לימוד מהתלמידים (יותר נכון מההורים).

לפי מה שהבנתי, הקאונטי בעצם טוען שבית הספר הזה הוא בעצם "קומבינה" - מין צורה של לגרום למדינה לשלם על משהו שבעצם צריך להיות פרטי. סוג של "להשתין מהמקפצה". זה עובד באזורים אולטרה יהודיים בפלולידה, אבל בולט כמו אצבע שבורה בפרבר שבו רוב האוכלוסייה היא היספאנית...

 

[הייתי פעם chen8406]

תודה!

זו אחת הסיבות שאני שואל. קראתי את הידיעות על כך שהסקול דיסטריקט לא אישר את חידוש הסטטוס של הצ'ארטר אבל מבית הספר אמרו אז שהם מתכוונים לערער על ההחלטה, וממה שאני רואה הם מנהלים את הליך ההרשמה לשנה הקרובה כרגיל.

 

[Boston Guy]

יש הבדל בין "להגיש עירעור" ובין "ההחלטה של הדיסטריקט השתנתה"

תהליכים כאלה בענייני מוסדות חינוך יכולים לקחת המון זמן - לפעמים שנים.
אני מכיר לא מעט מקרים של מוסדות חינוך (צ'ארטר סקול'ז, קולג'ים וכיוצ"ב) שהסטטוס שלהם היה "לא ברור" במשך שנים על שנים - אם מבחינת מצב האקרדיטצייה שלהם, או מבחינה כלכלית, או שני העניינים גם יחד...
ממה שאני ראיתי, אף מוסד כזה לא "עצר הרשמות" או נתן לתלמידים אינדקצייה שיש סיכוי ששנה הבאה לא תקרה עד שלא כלו כל הקיצין ולא הייתה להם ברירה.
מקרה לדוגמא: רק לפני חדשים בודדים קולג' בשם MOUNT IDA שפעל באזור שבו אני גר נסגר בחטף יען כי נגמר להם הכסף - והשאיר אלפי תלמידים בלי בית ספר לשנה הבאה. הקולג' ידע שהוא בצרה צרורה ושסביר שלא תהיה "שנה הבאה" - ובכל זאת המשיך לרשום תלמידים חדשים ללימודים לשנה הבאה. כל אלו שנרשמו והתקבלו אליו לשנה הבאה ועשו את ההחלטה ללמוד שם - מצאו את עצמם בלי מוסד לימוד ללכת אליו. ויותר גרוע מזה - הם קיבלו את ההודעה שאין להם מוסד לימוד ללכת אליו בשנה הבאה בתחילת אפריל - כשההרשמה לרוב המוסדות האקדמאיים מתרחשת בינואר...
וזה לא מקרה יחיד של התרחשות כזו. אני יכול לשלוף שמות של עוד תריסר מוסדות חינוך שעברו תסריט דומה.

אם הבנתי נכון - ההחלטה של הדיסטריקט הייתה בחודש נובמבר שעבר. אנחנו עכשיו בחודש יולי - יותר מ 7 חדשים אחרי זה. זה שאין עידכון לגבי המצב לא ממש נותן הרגשת ביטחון ש"הכל בסדר".

אם אתה האמת חושב ברצינות על המוסד הזה - הייתי מציע לך לחפור בעניין לפני שאתה עושה החלטה. ליצור קשר בכתב או בטלפון עם הדיסטריקט ולשאול מה קורה עם בית הספר הזה. ליצור קשר עם האדמיניסטרצייה של בית הספר הזה ולשאול בצורה נעימה אך ישירה מה קורה בעניין, ומה בדיוק הולך לקרות לתלמידים והיה והם באמת לא יצליחו להפוך את ההחלטה של הדיסטריקט.
אם התשובות לא נשמעות לך משכנעות - הייתי ממליץ לך לחסוך מילדייך את הטלטלה הפוטנציאלית הזו.