סופן של החנויות הלא-וירטואליות הולך ומתקרב...

[placid1]

 

[John the Savage]

שימו לב שלא התייחסתי עד עכשיו בכלל למתלוננת השלישית

ולא במקרה. בניגוד למתלוננות הקודמות, הסיפור שלה לא נשמע אמין.

 

[חייבתלהגיב]

פגשת אותו ביער?

לא למדת כלום מהאגדות שסיפרו לך בילדותך?!??
ביער...

 

[John the Savage]

אבל ... אבל ... לא סטיתי מהשביל

אולי רק קצת.

 

[debby12]

סיפור מעולה - תודה!

מזכיר קצת את הספר המצוין והמומלץ "Stumbling Upon Happiness". וגם הוכחה שתמיד טוב להיות פעיל גופנית ולצאת מהבית כי ככה נוצרות הזדמנויות בחיים [את אחת העבודות הכי מוצלחות שלי השגתי במקרה כי הלכנו למסיבה בשכונה שבה גרנו אז. ושם פגשתי מישהי, התחלנו לקשקש, ואז היא סיפרה לי שיש להם בדיוק משרה שהם מנסים לאייש ואני אתאים "בול"].

לצערי אני מקובעת מאוד גיאוגרפית, לא בגיני, אלא בגין מקום העבודה של הישן לצידי + 3 ילדות ששתיים מהן כבר ממש גדולות (אחת התחילה תיכון החודש, ואחת בחטיבת ביניים). וזה מצמצם מאוד מאוד את האפשרויות. שאחרת כבר שלשום הייתי עוברת לסינגפור/שנחאי/סיאטל/אירופה ווטאבר בתור חובבת שינויים מושבעת.

 

[danakama10]

לדעתי רק טוב יכול לצאת לכולם

אם תעברו לחו"ל לשנה-שנתיים, כן, גם לתיכוניסטית ולמידל סקולית.

 

[debby12]

תודה. הייתי מתה.. אבל זה לא כזה פשוט...

דברים כמו...

* מה ייצא לבן זוגי מלהפוך למובטל לשנה-שנתיים? [זה לא שיש לנו תינוקת בבית] ומי ערב לו שימצא עבודה חדשה במקום הנוכחי לכישוב, קל וחומר ברמה שהיתה לו? נהפוך הוא - יהיה לו רע מאוד בלי עבודה.

* מעבר לחיים ממשכורת אחת יהווה פגיעה משמעותית ברמת החיים שלנו [בהנחה שנסתדר כלכלית בכלל בכזה מצב]

* לא נראה לי שאני אובל למצוא עבודה במקום אחר שהיא בהגדרה ל"שנה שנתיים" וגם אם כן - אותו כנ"ל - מה אח"כ עבורי?

* התיכוניסטית היא בעלת אופי שונא-שינויים, תמיד היתה (יש כאלה...אם כי בטוח שזה לא מהגנים שלי), ומעבר כזה יעשה לה רע מאוד.

אבל אם מישהי/י עשה כזה דבר בהצלחה - אשמח לשמוע... (גם נסיון אישי וגם מה שראיתם אצל אחרים)

 

[xbuffalomen]

על כל סיבה של "למה לא" אני יכול להוסיף 100 נוספות

ובדרך כלל רק סיבה אחת של למה כן ... מניסיוני שלי : מעמד חברתי-כלכלי הוא (אצלי) שיקול שולי - ההרפתקה , תחושת החדש , השינוי , הלמידה מגמדים את הצורך הכלכלי ומעמידים בספק את חשיבות המעמד החברתי. הילדים הם שיקול ועכשיו ניתן לשאול - האם הם שווים לנו או קודמים לנו ?! מה חשוב יותר להראות להם שללכת אחרי השאיפות ראוי יותר מרמת ההישג בבית הספר שאין בינו לבין החיים ולא כלום או שאנחנו ניכנעים למערכות שיקולים שאין בינם לחיים כלום ?! ואפשר להמשיך את הרשימה עוד ועוד. לאחר שהתחלתי מאפס (כאמירה כל בכל שלב לומדים ומיישמים בשלב הבא) "יותר מפעם אחת" זה מה שלמדתי - הפחד מין הראוי שינחה אותנו ולא יוביל אותנו ... צריך לקבוע לוח זמנים לשינוי ולעמוד בו - אין אף פעם "זמן מתאים" ... ידע חשוב אבל אינו תחליף להגיון בריא ... נבואה ניתנה לשוטים - אנחנו יודעים היכן השינוי מתחיל אין לנו מושג לאן הוא יוביל ... כישלון הוא חלק מהתהליך - צריך להתרגל להיכשל... כן אני יודע שזה נישמע כמו סיסמאות נבובות אבל 5-7 (תלוי איך סופרים) הפעמים שהתחלתי מאפס הם בבחינת עדותי

הייתי עני , הייתי עשיר ושוב עני ... הייתי "פושטק" הייתי "איש חשוב" ועכשיו אני רד-נק ... הייתי חזק (פיזית) והייתי חלש ... חשבו שאני משוגע חשבו שאני אמיץ , חשבו שאני אדיוט וחלק (קטן) חשבו שאני גאון (כן , כולל בנותיי) אבל אף אחד לא יכול היה להגיד (ואני מקווה שגם לא יוכל להגיד ) שאני לא חיי את חיי כמו שאני רוצה ולא כמו שממציאי סיבות "הלמה לא" מאמינים שאני צריך לחיות. ובסוף - כשלא מפחדים אין ולו סיבה אחת שלא ללכת אחרי החלומות ... זהו מחשבה של איש זקן

 

[Fellowship]

מרשים מאוד

 

[KallaGLP]

הצורך הכלכלי הוא חלק בלתי נפרד מכל השג שכזה

כי אפילו אם רוצים לקפוץ סתם להרפתקה בחו"ל עם כל המשפחה, צריך מספיק כסף כדי להאכיל ולהלביש את כולם, ולתת להם טיפול רפואי במקרה שחלילה...

 

[xbuffalomen]

ניסיוני שונה

 

[KallaGLP]

לבריאות.

 

[debby12]

תודה בפאלו-מן

נשמע שאתה חובב שינויים עוד יותר ממני

. שאלה אחת קשורה יש לי, כי לא פרטת (בהנחה שזה לא אישי מדי): הישנה-לצידך זרמה איתך לחלוטין בכל השינויים האלה? או שחלק מהשינוי כלל גם שינוי-רעיה? (כלומר - שינוי רעיה בו זמנית עם אחד השינויים האלה. גירושים לא-קשורים זה לא "נספר")

 

[xbuffalomen]

לקח לי זמן "לעכל" את השאלה...

זאת אומרת ברור לי מלהתחילה שכמו שאני מכבד את בת הזוג שלי ובכל זאת לא מטפל באנשים , בת זוגי מכבדת אותי ומעולם לא הייתה מנהלת בית ספר או חולבת ג'מוסים ... הנישואים לא הפכו אותנו לגוף אחד - אנחנו עדיין שני אנשים , העומדים כל אחד בזכות עצמו , שהחליטו לחיות יחד על אף , אולי בגלל , השונות שבנו ... בת זוגי (השניה למען הגילוי הנאות אם כי הגרושים לא הגיעו על הרקע הזה ועד היום אנחנו - הראשונה , השניה בנותי מהראשונה ובני מהשניה משפחה במלוא משמעות המילה ) עוסקת באותו מקצוע כבר 25 שנה ואני ספק אם תחליף אותו ... האם הן "זרמו" איתי לאורך כל הדרך - בוודאי ובדיוק כפי שאני "זרמתי" ו"זורם" לאורך כל הדרך... האם לעיתים נאלצנו , כל אחד בזמנו , להתאים את רצונותיינו בגלל האחר/ת בוודאי. האם השכלנו להיות זה לזו וזו לזה לכנפיים - בוודאי ובשני המקרים כך.

 

[debby12]

סליחה - לא הייתי ברורה...

התכוונתי לשינויים שלוו במעבר דירה משמעותי מבחינה גיאוגרפית. כלומר - אם אתה עצמך החלפת עבודה באותה עיר פחות או יותר זה לא "נחשב" כמובן. איכשהו בראש אצלי זה היה שינוי + נדידה משמעותית למקום חדש שמחייבת אם כך גם את בת הזוג לערוך שינוי מקצועי. אבל אולי אלה לא הנסיבות האופפות את השינויים המקצועיים אצלך

 

[xbuffalomen]

אז התשובה עכשיו סופר קלה

בישראל אין בעיה - הכל במרחק נסיעה ... המעבר לארה"ב היה אינטרס משותף

 

[xbuffalomen]

אגב , אם קיימת בעיה של "זרימה" היא

נוגעת לילדים - "אבא אחוז תזזית" הוא אבא קשה לעיכול ... לקח זמן עד שהתרגלו אבל , בוודאות , התרגלו. אני מקווה שגם למדו שחלומות מממשים

 

[placid1]

אני עשיתי את זה, פעמיים. פעם בתור נערה ופעם

בתור הורה.

בעצם, יותר מפעם אחת כשנסעתי עם ההורים לשבתונים, אבל הפעם שהיתה הכי מלחיצה/מסוכנת היתה כשהייתי בתיכון. היה לי חבר, אהבתי את התיכון שלי, אקדמית וחברתית, הייתי בצופים ואז בגיל 16 נסענו לשנת שבתון בפרובידנס, רוד איילנד. אח שלי בדיוק השתחרר מהצבא ונסע ללמוד בארהב, אין לי משפחה בישראל כך שלא היה לי אצל מי להישאר אז נסעתי. היו חודשיים ראשונים קשים מאד, למרות שלא היה עניין של שפה ובלימודים הסתדרתי, אבל הייתי צריכה למצוא מעגל חברתי חדש ובו בזמן איכשהו לשמור על המעגל החברתי בארץ כי הייתי אמורה לחזור לי״ב. היה הרבה בכי, אבל בסביבות נובמבר כבר השתלבתי, אקדמית למדתי פי אלף ממה שהייתי עושה בארץ באותה שנה, וכשהגיע אוגוסט כבר לא כ״כ רציתי לחזור לארץ, אבל חזרתי. בשלב הזה הייתי צריכה למצוא את מקומי מחדש במילייה החברתי שלי שהשתנה במהלך השנה שנעדרתי. בנובמבר כבר הרגשתי טוב ובסיכומו של דבר, למרות הקשיים, היה שווה ביותר. ההמלצה היחידה לשיפור שיש לי, אם נוסעים עם ילדים גדולים יותר, היא לנסוע ללפחות שנתיים, שנה זה קצר מדי ועד שמסתגלים צריך לעזוב ולעבור הסתגלות מחדש.

בתור הורה, באמצע הקריירה שלי ושל בן הזוג, כשהכל היה טוב ועל מי מנוחות, אבל הגענו למין פלאטו, כשהבכורה היתה בת 8, היה לי (בעיקר, אבל גם לו) ברור שאני רוצה לצאת להרפתקה בחו״ל. ההתנתקות, בת השרות הלאומי העילגת שלימדה בכתה של הבת שלי והעובדה שבאותה שנה הודיעו באחד בספטמבר שזו השנה הראשונה שבה מעל 50% מילדי כתה א נמצאים בחינוך דתי כלשהו עזרו לי להגיע לביצוע.
הכי קל היה לי להגיע לקנדה, הילדים ביקרו בקנדה הרבה פעמים בעבר, יש לי משפחה גדולה בקנדה וכך נפל הפור. כלכלית יכולנו להרשות לעצמנו לא לעבוד כשלוש שנים וכך יצאנו אל הלא נודע בידיעה שמקסימום נחזור לארץ פחות או יותר לאותו מקום ודאגנו שלא לשרוף שום גשר.
אני לא יכולתי לעבוד פה במקצוע שלי כי הוא דורש רישוי אז נרשמתי לאוניברסיטה ועשיתי תואר שני במחקר בתחום. קיבלתי מלגה וסטייפנד כך שאמנם לא הכנסתי הרבה, אבל לא הוצאתי אגורה. בן הזוג מצא עבודה אחרי כמה חודשים (בהתחלה נשאר בבית כדי לעזור לילדים בבית הספר/גן) ואז עבודה אחרת ובסהכ שמח בחלקו ומרגיש שהצליח. לי לקח קצת יותר זמן אבל קרה לי נס, קיבלתי את הרשיון, ופיתחתי פה קריירה אקדמית וקלינית ואני מאושרת.
הילדים שלי נתלשו מחייהם הקודמים, מי יותר ומי פחות, אבל אני חושבת (והם גם מאשרים) שהפלוסים > מהמינוסים.

כשתכננו את ההרפתקה, אבא שלי חשב שאנחנו משוגעים ונורא דאג, חברים בעיקר קינאו אבל פרגנו וגם קולגות ומקומות העבודה שלנו תמכו. לא אגיד שלא היו ימים מלחיצים ותהיות האם עשינו נכון, אבל עם תכנון כלכלי מדויק (וכל הקרדיט הולך לבן הזוג שפרש את כל חיינו בגיליונות אקסל), גמישות מחשבתית ויצר הרפתקנות הצליח לנו.
ושלא יצטייר שאני איזה היפית שאנטי שלוקחת הכל בקלות. אני ממש ממש לא. אני כמו החתולים שלי, מאד קשורה לבית שלי, לפינה שלי, אני צריכה יציבות וסטרקצ׳ר, אבל אני גם סוג של עצלנית ומשתעממת בקלות אם אין לי גיוון ולכן בער לי לנסוע ולאתגר את עצמי ולכן אני גם תמיד עובדת ועוסקת ביותר מדבר/מקום אחד.

 

[debby12]

מעניין - תודה!!

את השינוי מהסוג השני אני מניחה שכולם פה עברו כשעברו לחו"ל. האמת זה משהו שהוא מכנה משותף פה אבל לא לכל האוכלוסיה. אז קבוצת הניסוי שלנו היא מהתחלה בהגדרה חובבת שינויים יותר מהממוצע.

וגם אנחנו - בדיוק כמו בסיפור שלך - נסענו במחשבה ש"מקסימום נחזור לארץ פחות או יותר לאותו מקום" וההרפתקאה תהיה כמו מין שבתון קטן.

אבל אצלנו היתה לנו אז רק ילדה אחת, תינוקת בת שנה.

 

[KallaGLP]

לא יודעת בקשר למעבר מהסוג הזה,

אבל אנחנו עשינו מעבר מסטייט לסטייט בארה"ב, פשוט כי לא רצינו לחיות בסטייט שבו גרנו. לי כשיש מטרה באמת נחשקת בחיים אני לא שוקטת על שמריי עד שאני משיגה אותה. ידעתי שאני לא רוצה להישאר לטווח ארוך במקום שבו אני גרה, ידעתי שנפשי לא תהיה שקטה ולא ארגיש בבית עד שאגור במקום שעושה לי טוב על הנשמה מבחינת נוף, טבע ואווירה (גם בעלי במידה רבה, אבל לא רוצה לדבר פה בשמו). בהחלט השקענו מאמץ עילאי כדי לגרום למעבר הזה לקרות, כי בעבודה לא כל כך ששו לאפשר לבעלי לעבור דווקא לאן שאנחנו רצינו לעבור (הציעו לנו מקומות אחרים, שלא רצינו), וחווינו מסע שכנועים ארוך, שבמהלכו ידענו גם אכזבות, שלבסוף הוכתר בהצלחה.
בזכות המעבר הזה כרגע אני גרה במקום שאני כל כך מאוהבת בו, שיש בו את כל הטוב מכל העולמות שתמיד חלמתי שיהיה, שאני בכלל לא רוצה לגור בשום מקום אחר. לבקר, לטייל - כן, לגור - בשום אופן לא. מבחינתי שלא ייגמר לעולם.