זה לא נכון (ארוך...)
אני דווקא כן שיניתי את דעתי. כפי שציינתי בהודעה הקודמת שלי - כשילדתי רציתי להניק - אבל זה לא היה "בנפשי". הייתי מאלה ש"אם ילך ילך". ולא הלך. ואיזשהו קול פנימי דחף אותי קדימה - ונראה לי שהעובדה שקראתי ושמעתי והתלבטתי בחשיבותם של הדברים, ושמעתי מאמהות ותיקות שמספרות על האושר הגדול ועל זה שהכאב הגדול עובר אם פונים לעזרה הנכונה, נראה לי שבשל כל אלה התעקשתי, למרות שבתפיסה שלי מלכתחילה לא הייתי מעלה על דעתי שאני אתעקש כל כך. היום - אני במקום אחר. מבחינתי - זאת בחירה מאוד חשובה (לי) שעשיתי. בשבעה וחצי החודשים שעברו מאז לידת האפונה - למדתי המון: למדתי המון על ההנקה מבחינה אובייקטיבית (מקריאה, משיחות, מיעוץ מקצועי שקיבלתי), ולמדתי המון על ההנקה שלי - הסובייקטיבית - מה היא נותנת לי, מה היא נותנת לפעוטה שלי, ומה היא נותנת לנו כצמד. חוץ מזה - למדתי המון על עצמי. על יכולת הנתינה שלי. על האהבה והכוחות שהיא נותנת לי, על היכולת שלי לוותר על עצמי לפעמים - כדי להיות בשביל מישהו אחר, על הכוחות שיש בי להתגבר על קשיים וכאבים (והיו הרבה כאלה), על מידת האושר שאני יכולה להכיל ועוד ועוד. חלק מהדברים הייתי לומדת כאמא גם בלי ההנקה, וחלק אולי לא, ואולי יש דברים אחרים שהייתי לומדת אם הייתי בקבקנית. אבל אני מאושרת בבחירה שלי, ואני מאושרת מכך שהצלחתי להתגבר על המכשולים ולהגיע לנקודה בזמן שבה אני מסתכלת על הדינמיקה שלי עם האפונה - כולל ההנקה - ואומרת שכמה כיף לי וכמה הבחירה שעשיתי מעשירה ומחזקת ומעצימה. אם מישהו סבור שבגלל זה אני פנאטית - אז צר לי - אני סבורה שאותו מישהו הוא צר עין (או כמו שסבתי המנוחה היתה אומרת: "זה הכל מקנאה..."). לא יודעת מה היה אם הייתי נוהגת אחרת - פשוט כי לא נהגתי אחרת. היא הבת הראשונה שלי - ואני מקווה לעשות את אותו הדבר עם ילדי הבאים (טפו טפו טפו חמסה חמסה חמסה). בקיצור - מה שהתכוונתי להגיד - זה שכן אפשר לשנות את הדעה. צריך רק להקשיב בלב פתוח ובנפש חפצה. ועוד מילה אחת על השעבוד הכרוך בהנקה: שמעתי הרבה פעמים הרבה אנשים מדברים על השעבוד הזה. מבחינתי האמירה הזו היא פשוט שימוש במינוח הלא נכון. מבחינתי, הדבר הזה שיש המכנים אותו "שעבוד" הוא פשוט (כמו שכתבתי למעלה) "להיות מסוגלת לשים את עצמי בצד לרגע - עבור מישהו אחר". בעיני (וזה תמיד היה ככה בעיני) היכולת הזו - לשים את עצמך בצד בשביל מישהו לתת מקום למישהו אחר - אם היא באה בשלמות וברגיעה - היא יכולת שמקורה בהרבה כוחות פנימיים. המסוגלות להבין מבפנים, באמת, שהתלות המוחלטת הזו היא זמנית, והיכולת לקבל אותה באהבה ולא להיות כל הזמן המרכז בעיני עצמנו - אלה דברים שמחייבים הרבה כוח. התגלית שאת הכוחות האלה יש בי כרגע, לפחות בכל מה שקשור להורות - היא תגלית נהדרת. חפני יומיים היתה שיחה במקום העבודה שלי, על כך שאני עדיין מניקה, ואחת הבנות אמרה: "וזה לא קשה לך - השעבוד הזה?!" ולשמחתי, התשובה היחידה שחשבתי עליה, והיא באה באמת מבפנים, היתה: "זה תלוי איך מסתכלים על זה. בעיני זה לפעמים מאוד קשה - אבל זה לא שעבוד." וכל כך שמחתי לשמוע את המלים האלה יוצאות לי בטבעיות מהפה. טוב - קצת נסחפתי אל מעבר למה שתכננתי להגיד מלכתחילה - אבל שיהיה...
