סיפור ארוך אבל עיקרו...
תמיד התנדנדתי בין דת לחילוניות וידעתי שמתישהו תיפול הכרעה בעניין. כשאימי היתה חולה מצאתי את עצמי מתפלל בדמעות מיתוך סידור התפילה והבנתי שזה לא ממש משנה אם זו ה"אמת" או "הדרך הנכונה", אם במצוקתי אני פונה לדרך הזו אזי היא הנכונה בשבילי. קבעתי לעצמי שני עקרונות על: - לעולם לא לאמר לאחר מה נכון (על בסיס אוותם נתונים שני אנשים יכולים להגיע למסקנות אמוניות שונות וסותרות ועדיין נכונות כל אחת לבעליה) ולראיה אני נשוי לחילונית (התחתנו לפני 3 וחצי חודשים) - לא לנטוש את הרקע החברתי תרבותי ממנו הגעתי (החברים, המשפחה והציונות) זהו בגדול.