אזכיר היבט ש"נשכח"
מלחמות היו, וכנראה גם יהיו. ואזרחים נאלצים לברוח מאזורי לחימה, וגם בגלל החשש מכיבוש. ובאירופה היו הרבה כאלה. אבל לאחר כל מלחמה- בתוך מס. חדשים, בד"כ, הגיעו להסכמי שלום,(נכון, לפעמים- עד המלחמה הבאה), בהם נקבעו גבולות חדשים, וגם הוסכם לגבי האוכלוסיה בשטחים שנכבשו. וכל הטיפול באותה אוכלוסיה- זמני בלבד, עד לאותם הסכמים. כאן- אנומליה. היתה מלחמה (שלא אנחנו פתחנו בה). הסתימה בשביתת נשק בלבד, כשמהצד השני- מסרבים בכלל לדון בהסכם כלשהוא. (ובעצם- גם לגבי חלוקת הארץ, במקרה שכן ינצחו, לא היתה אף פעם הסכמה בין מצרים, ירדן, סוריה ולבנון. ו-מישהו טרח לשאול לעמדת התושבים הערבים בשאלה זאת?). ומצב המלחמה נמשך עשרות שנים, תוך סרוב בכלל להידברות. אז ב 56 היתה עוד מלחמה, וב 67 עוד מלחמה (בה כבשנו עוד שטחים שלא מיהרנו להחזיר, ללא הסכם שלום), וב 73 עוד מלחמה. וכל אותן מלחמות- נכפו עלינו. לא אנחנו יזמנו. והאם מישהו מעלה בדעתו שואקום (בשטחים שנכבשו) יכול להשמר עשרות שנים? אז נוצר תהליך של התישבות יהודית בשטחים שנכבשו. ובאין ברירה, גם תהליך של שילוב האוכלוסיה שנשארה באותם שטחים, במדינה. ומזכיר- אין לכך תקדים, כל עוד מצב המלחמה נמשך. אז ב 77 (29 שנה לאחר תחילת הלחימה), החליט סאדאת להגיע להסכם שלום. והוא כונה "בוגד", ואף נרצח, בשל כך. אבל במסגרת אותו הסכם שלום- קבל בחזרה את השטחים שהיו תחת כבוש ישראלי "רק" עשר שנים. וגם בהם כבר היו ישובים יהודיים, שאותם היה קשה לפנות. ורצועת עזה- מחוץ לאותו הסכם. ולגבי שאר הגורמים הערבים- סרוב מוחלט לכל הידברות. ואם אני זוכר נכון- רק לקראת ועידת אוסלו הכריז חוסין שהוא מסתלק מכל תביעה (ומכאן- לאחריות, או ליצוג) לגבי שטחי הגדה המערבית. ואז, בעצם, הפעם הראשונה בו הוכרו הפלסטינים כ"צד" בסכסוך. אז היום- יש מדה מסויימת של הידברות.אבל לא רק אצלנו חלוקי דעות. גם אצל הפלסטינים עצמם אין הסכמה. לא רק לגבי סיום הסכסוך. אפילו לגבי עצם הפסקת הלחימה. אני חושב שנאום של איסמעיל הנייה מדגים זאת במדויק. הוא מוכן להסכם הפסקת אש, לזמן מוגבל. ומפרט- אם ישראל תפסיק לגמרי הלחימה, ארגונו יפסיק גם. אבל לא ימנע מארגונים אחרים, בשטח שבשליטתו, להמשיך בה, אם ירצו... אז אנחנו עדיין במצב של מלחמה פעילה. וכל השאלות של "מה צודק", ו"מה אפשרי ומעשי בזמן שלום"- לא רלוונטיות, כרגע.