כבר דנו בכך
שנקודת הייחוס היא שירורתית. מפאת שאנו, בני האדם, מבחינתו, *מרכז-היקום*, וכל שכן, שהנס הנידון בנו עוסק, מסתמא שנקודת הייחוס, באופן שרירותי, תהיה אנחנו - ועל כן, *אכן* השמש מסתובבת סביב כדור הארץ, ואכן - השמש נעצרה, בייחוס לכדור הארץ. מנקודת מבטו של האדם - השמש מסתובב סביב כדור הארץ, ולא הפוך. ואין שום דבר, אשר יגרום לתפיסה זו להיות שגויה, לעומת תפיסת סיבוב כדור הארץ סביב השמש. מכיוון שנקודת הייחוס, היא אודות בני אדם - פרקטית, אכן השמש סובבת סביב כדור הארץ, ואכן - השמש נעצרה. מעבר לכך, עם כל זאת, שימו לב שלא נכתב "שמש דום", אלא "שמש *בגבעון* דום", זאת אומרת, השמש *בגבעון* דמה, זאת אומרת, כפי שהיא נראית *בגבעון*, היא נראית כבמצב *דום*. אם נקודת הייחוס, אף על פי התנ"ך עצמו, היה *גבעון*, אכן, השמש עמדה *דום* בגבעון. כפי שאנו היום, אומרים "השמש שוקעת\זורחת", ולא נאמר "כדור הארץ מסתובב, כך שנראית השמש כאילו שוקעת\זורחת", מכיוון שאנו הפרספקטיבה, ואנו נקודת הייחוס - ההתייחסות מסתמא, תהיה אודותינו. ובכלל, אף נקודת הייחוס אשר צויינה, הייתה *גבעון*, ואכן, השמש בגבעון נצפיתה כעומדת דום, ואף אם לא תקבל את התירוץ הראשון - אם נאמר מפורשות, שבגבעון עמדה דום, ולא *עמדה דום*, אכן זה נכון, כי בשמי גבעון, היא באמת *עמדה דום*. לענ"ד, על אף שנתקלתי בהרבה דיונים מעניינים אודות סתירה בין המדע לתורה, אני חושב שדווקא מקרה ספציפי זה ממש לא מהווה אפילו בדל של סתירה. נראה לי כל כך טבעי, גם כאשר תדע שהשמש מסתובבת סביב כדור הארץ, לתאר את הנס כעמידת דום מצד השמש. קל וחומר, שנקודת הייחוס נעשה בגבעון. וכל שכן, שאנו, בני האדם, ובכלל כדור הארץ, הוא נקות הייחוס. ואכן, על פי הפיזיקה המודרנית, אינך יכול לקבוע ש*יתר-נכונות* בתפיסה ה - הליוצנטרית מאשר התפיסה ה - גאוצנטרית. המרחב, הוא יחסי.