אוקיי! ../images/Emo13.gif
בכוונה כתבתי "שיעמומון" במרכאות. לדעתי כל ההתחלות שציינתי אינן משעממות כלל, אלא פשוט לא עומדות בקריטריוני האינפורמטיביות שלך. אם לקורא הממוצע יש בעיה לעכל פתיחות כאלה וזה יפגע במכירות - אז ככה זה בתקופתנו וגו', וכתיבת פתיחה ש"תופסת" היא אולי חיונית למכירות טובות. אך אם זה המצב, למה שלא ננסח פשוט כללים לספר שיימכר טוב? הרבה אקשן, קצת מין, דיאלוגים שנונים אבל לא מתוחכמים מדי (שהקורא הממוצע יבין), טוויסט אחד באמצע ואחד לקראת הסוף, וכו'. אנחנו רוצים ספר שיימכר טוב, או ספר טוב? בכל אופן, תודה על ההתייחסות הרצינית, והרי פתיחתי-שלי לסיפור שחשבתי עליו. ניכר בה שהסיפור אותו היא פותחת הוא סיפור קצר, אך לחשוב על סיפור מלא לצורך תרגיל זה קצת מעבר לכוחותיי כרגע... ---------------------------------------- כשבאתי לבקר את הפרופסור הקשיש בביתו שליד האגם, בישרו לי כי יצא ויחזור רק בערב. על כן שכרתי סירה קטנה וחתרתי בה לאורך החוף. מראה ההרים הירוקים שפסגותיהם מושלגות והשמיים הכחולים ללא-רבב החזיר אותי שנים לאחור, לתקופה בה הייתי סטודנט נלהב לכימיה, והפרופסור היה מגלה לי את סודותיו הכמוסים ביותר של הטבע אגב טיול רגלי נינוח, או דיג שליו. אירועי השבועות האחרונים נטלו ממני את חדוות המדע הטהור של אז, וראשי היה טרוד בבעיות הרות-גורל שהיו, כך נדמה, ללא פתרון; אך כאן הצליחו הזכרונות להקהות לרגע קט את חריפות הסערה בה הייתי נתון. דג קטן זינק אל הסירה פתאום, ומייד החל מפרפר בעוויתות עזות. מבלי לחשוב, נעתי קדימה והושטתי יד לעברו, להשליכו חזרה למים - ואז חזר אליי הכל. לא ראיתי עוד דג, אלא אוסף רקמות מרובבות זו על גבי זו, ועל כולן חולשת מערכת מסועפת של עצבים חיוורים, תזזיתיים. יכולתי לראות ממש את הפולסים החשמליים הממהרים רצוא-ושוב בין הרקמות, ובסינפסות - הן נקודות המגע שבין עצב לעצב - כימיקלים נפלטים, נקלטים ומייד נשאבים חזרה, בפעולה שהיא מכאנית לחלוטין ובכל זאת מלאת רגשות ותחושות. כימיקל זה הוא אימה, אחר הוא רצון עז; וסביב כולם הילה הורמונלית, מולקולארית, של התיסכול הגדול ביותר שיכול לחוות יצור חי. הפרופסור המתין על החוף, נשען על מקלו. הוא נראה זקן אף יותר משחשבתי, אך עיניו עוד הביעו חיות וחדות-תפיסה כתמיד. המתנתי בסבלנות עד שהסב מבטו מהשמש השוקעת ופנה אליי בחיוך ממזרי. "ידעתי שמתישהו תחזור לבקר את המורה הזקן שלך" אמר. "מה שלומך? האם השגת כבר את הצנטריפוגות החדשות למעבדה שלך ב- ב- ציריך? ומה גילתה המאסטרנטית החמודה החדשה, נלי?". על-כרחי חייכתי גם אני. הזקן הזה בביתו המבודד היה מעודכן יותר מרוב העמיתים שלי. "על כך בדיוק רציתי לדבר איתך," אמרתי לו, "אך יידרש לנו מעט זמן". "גם הרבה אוכל לפנות," ענה הפרופסור, "ומן הראוי שגם אתם תוכלו. השעון שלי דוחק בי יותר מזה שלכם הצעירים". "לעת עתה," עניתי, ושוב ירדה עלי קדרות. מתיקי הוצאתי את האלמוג המיובש הנדיר - כך קיוויתי - שהבאתי כתשורה לפרופסור. הוא שמח לקבלו, אך חש במועקתי ולא הרחיב את הדיבור על אוסף האלמוגים שלו, כמנהגו. במקום זאת לקח אותי לספרייתו, שם התיישבנו על כורסאות העור המרופטות. עוד בטרם הספקתי לומר מילה צלצל הטלפון. בעלת הבית נכנסה לספריה כשהיא מתנצלת, והודיעה לי על שיחה דחופה ממישהי בשם נלי. לא יכולתי לקבל הודעה רעה יותר בזמן מתאים פחות. ניגשתי לטלפון בכבדות, מקווה בכל ליבי שתחושת-הבטן שלי מוטעית.
א. יש לי סיפור מלא בראש, חלקו אפילו כבר קיים בכתב. אבל, ב. לסיפור בהחלט יש רובד עלילתי אחד בלבד. זהו סיפור קצר, שאמור להראות הצצה לעברה של אחד דמויות בעלילה המרכזית. הוא מכוון להיות קצר, ובעל קו עלילה בודד וברור. (דווקא די התאמצתי שלא יברח לעלילות צד). זוהי לא פתיחה של ספר, אלא יותר של פרק שאמור להיות מסוגל לעמוד בפני עצמו.