תרגיל כתיבה - תיאורים!

[shiningSnow]

 

[אדם אחר בכמה רבדים]

 

[shiningSnow]

אני כמעט בטוח שאתמול הייתה כאן תגובה ששאלה אם

זה משנה אם הקטע כתוב מנקודת מבט של גוף ראשון או שלישי.
חיכיתי לראות מה תהיה התשובה, והנה מסתבר שהשאלה עצמה נמחקה באופן מסתורי...

HELP?

 

[shccer]

זה הייתי אני.

אם אתם שואלים את עצמכם לגבי ההודעה של "למה פשר לערוך הודעות, אבל אי אפשר למחוק"...
שנייה אחר כך, הבנתי שכשכותבים תיאור של מישהו בחדר זה תמיד :"הוא" כי המספר לא מדבר על עצמו, אז זה לא אמור להיות כל כך משנה,
למרות שתאכלס יש מצב שזה כן משנה מבחינת הסגנון כתיבה. לא יודע. אפשר לשאול את זה שוב.
מה עדיף, גוף ראשון או גוף שלישי?

 

[shiningSnow]

מתיאור התרגיל של אלודיאה נראה שבחדר ישנם שני אנשים ואחד מהם הוא המספר: "מבלי לספר לנו דבר על המספר, או למה הוא נמצא בחדר עם האדם הזה, כתבו לי תיאור שאבין ממנו מה היחסים בינהם, ומה מצב הרוח של המספר."
האם אותו מספר כותב מגוף ראשון? (כי הוא המספר)
האמת אני קצת מבולבל...

 

[shccer]

להוסיף לבלבול

אם בסיפור המספר הוא דמות, אבל הוא כל הזמן מספר על אנשים אחרים, ואף פעם לא על עצמו הסיפור כתוב בגוף ראשון או שלישי?
יש לי כאב ראש

 

[shiningSnow]

כאב ראש. אכן.

 

[אלודאה]

אתה חמוד

תכתוב במקום לתהות תהיות קיומיות!

 

[shiningSnow]

תיאור

עדיין לא ברור לי אם עדיף לכתוב בגוף ראשון, מי בדיוק אמור להיות המספר וכו', בסופו של דבר כתבתי קטע בגוף שלישי על שני אנשים בחדר, באחד מהם התמקדתי ועל השני נתתי מידע מאוד מועט. אבל כן תיארתי מעט גם אותו. תגידי לי אם צריך לשנות ומה. להלן התיאור:
&nbsp
&nbsp
על הקיר הייתה תלויה תמונת מחזור של 'תיכון עירוני כ"ז באר שבע'. עיגול אדום היה מסומן בטוש עבה סביב אחד התלמידים, פנים יפות עם שיער בהיר וחיוך שחצני. גזיר עיתון שהיה תלוי לצידה הכריז על 'היעלמותו של צעיר ישראלי במהלך טיול בהודו'. הפנים שהתנוססו מתחת לכותרת דמו לאלו שהוקפו בטוש האדום, מבוגרות אולי בעשר או חמש עשרה שנה.
במרכז החדר כרע אדם על ארבע. פרצופו היה זהה לתמונה בגזיר העיתון, אך הפעם הבעת כניעה ויאוש החליפה את החיוך השחצני. על גבו היו מונחות זוג רגליים נעולות בנעלי עור יוקרתיות. הרגליים השתייכו לאדם לבוש חליפה מהודרת שישב על כורסא גדולה וקרא עיתון.
&nbsp

 

[shiningSnow]

נ.ב.

לפי הספירה של וורד 101 מילים

את סולחת לי, נכון?

 

[shccer]

ביקורת

הקטע הזה, לדעתי, לא עומד בדרישות של התרגיל.
ואני לא מדבר במובן הטכני רק (למרות שזה כנראה קשור), אלא במובן המהותי. התרגיל נועד כדי לנסות ליצור תיאורים שמעבר לתיאור היבש, נותנים עוד משהו- האווירה של הסצנה, התחושה של הדמות הראשית (בין אם בגוף ראשון או שלישי), מה המספר חושב על הדמות שהוא מספר עליה (ובהתאמה גם מה הקורא אמור לחשוב עליה). הפעם מה שהיה צריך בתרגיל זה תיאורים שגורמים לנו להבין את הקשר בין המספר לדמות, מי הדמות בשביל המספר, מה הוא מרגיש כלפיה וכו, אבל לא לעשות את זה דרך פשוט להגיד את זה, אלא דרך הדרך שבה הוא מתאר אותה.
התיאורים בקטע שקראת לא מוסיפים עוד משהו פרט לתיאור היבש. מועבר לי המידע על איך נראית הסיטואציה, אבל לא מועבר לי רגש.
אני מציע לך לעשות שוב את התרגיל. על פי הדרישות שאלדואה כתבה, ולהתחיל מלהגדיר את הקשר (מי הן אחד בשביל השני, מההן מרגישות חד כלפי השני וכו) בין הדמות למספר שאתה רוצה להעביר בקטע. ואת הדמויות והמקום לבנות סביב זה ככה שהן יתאימו לקשר שאתה רוצה להביע, ואז לכתוב תיאור של הדמות מהעיניים של המספר כשאתה מתמקד ב"איך המספר שיצרתי היה מתאר את הדמות שיצרתי ביחס למה שהוא מרגיש כלפיו".

 

[shiningSnow]

גרסה 2

תודה. אני סבור שעכשיו זה מתאים יותר לתרגיל:


הוא כרע על ארבע במרכז החדר. ידיו ורגליו היו כבולות בשלשלאות. על הקיר שמולו הייתה תלויה תמונת מחזור של 'תיכון עירוני כ''ז באר שבע'. פניו, שהופיעו בה צעירות בעשר או חמש עשרה שנה וחיוך שחצני עליהן, הוקפו בטוש עבה ואדום. מספר תמונות אחרות,ממוסגרות בזהב, הציגו אותו מתעלל באופנים שונים בנער צנום וחיוור. בכל אחת מהתמונות סומן עליו סימן איקס באותו טוש אדום ועבה.
'צעיר ישראלי נעלם במהלך טיול בהודו' הכריז גזיר עיתון שהיה מונח לידו על רצפת השיש. גבו העירום היה מעוטר בצלקות. הוא הביט בי ופניו, שהוכתמו בדמעות, הביעו אימה

 

[אדם אחר בכמה רבדים]

קטע נחמד, אבל...

אני לא בטוח שזה מתאים לתכלית של התרגיל. רוב התיאורים ששם הם תיאורים של החדר (שזה גם כלי להצגת הרקע) שהם טובים ונותנים רקע, אבל לא מהווים תיאור של הדמות עצמה. בהחלט מורגשת הסיטואציה של המספר אשר נוקם על מה שעבר בבית הספר.

הנה ניסיון לשינוי כלשהו שגם לגביו אני לא בטוח אם זה בהכרח מתאים (בעיקר בגלל הנשוא של החלק השני):
גבו העירום היה מוטל צלקות ופניו היו מוכתמות בדמעות. השחצנות האפיינית שלו שהייתה מנת חלקו בכל התעללות אכזרית שביצע התחלפה סוף סוף ליראת כבוד.

החלפתי את "אימה" ב"יראת כבוד" כי זה נראה מתאים, אבל גם התיאור הרגיל עשוי להתאים באותה מידה, מקווה שזה בסדר מבחינתך

 

[shiningSnow]

תודה

אלודאה אמרה לתאר אדם בחדר אז הסקתי שלגיטימי לתאר גם את החדר. אני אחכה לראות מה היא תאמר על כך.

באופן כללי אני משתדל להראות כמה שיותר (ולא לספר) לכן ניסיתי להראות את ההתעללות דרך התמונות במקום לתת למספר 'לספר' עליה ישירות. אם אסור לי לתאר את החדר זה באמת נהיה בעייתי וקשה יותר.

 

[אדם אחר בכמה רבדים]

האמת שזה דווקא נשמע הגיוני

הרי באופן כללי היה אפשר להשמיט את עניין החדר מתיאור התרגיל. בקיצר, נראה לי שאני אפסיק להעיר לגבי תשובות של אחרים

(גם ככה אני מרגיש שאני "משתלט" על השרשור).

בכל מקרה, באם תיאור יש מקום לפגם אף בתיאורי חדר, אז אולי אפשר אפילו להשמיט את תיאור ההתעללות (אני לא בטוח אם יותר מתאים '.' בין החלקים או דווקא ':') :

גבו העירום היה מוטל צלקות ופניו היו מוכתמות בדמעות: השחצנות ההיא שהיתה תמיד מנת חלקו התחלפה סוף סוף ליראת כבוד.

או

גבו העירום היה מוטל צלקות ופניו היו מוכתמות בדמעות: השחצנות האופיינית שלו התחלפה סוף סוף ליראת כבוד.

 

[ויימס]

לא הייתי

מחליפה 'אימה' ב'יראת כבוד'. זה לא מתאים למערכת יחסים הזו.

 

[shiningSnow]

מסכים

הוא לא אמור להגיע בשום שלב ליראת כבוד. מקסימום להשלמה וכניעה, וגם זה לאחר התעללות ממושכת

אני מרגיש מעט סדיסט. נו שוין. הנייר סופג הכול

 

[אדם אחר בכמה רבדים]

ניסיתי להתבסס על מוטיב "הנבל הנלעג"

אשר זהיתי אותו בכמה מקומות ונוגע לכך שהנבל היה בעברו דמות ש"זוכה" ללעג ולקלס בעברה ועם הזמן מתפתח אצלה סוג של תסכול שמוביל אותה להיות רשעית. ככה שלאחר שהיא מצליחה להשיג את יתרון על הגיבור היא רואה (בצורה מעוותת) את הפחד כסוג של כבוד. "עכשיו כשאתה מפחד אתה מתחיל לכבד אותי". הייתי נותן דוגמה אמיתית לכך, אבל מעדיף להמנע מספוילרים ליצירות מסוימות.
&nbsp
זה בסה"כ די חרוש (מהראייה שלי) ככה שנקודת המבט שלך ושל שלגונוצץ עשויה להיות יותר טובה.

 

[ויימס]

מממ, לא. אתה פשוט מפחד ומפחד.

פחד וכבוד הם שני רגשות שונים. זה לא כאילו שעם מספיק פחד תגיע לכבוד. זה שיש יצירות שעשו את זה לא מרשים אותי במיוחד.

 

[אדם אחר בכמה רבדים]

מסכים בהחלט

זה לא אני חושב ככה אלא המספר הפסיכופת

מסכים גם שאלו לא בהכרח אמורות להיות המחשבות של נבלים כאלה, כתיבה זה לא "מדע מדויק".
&nbsp
&nbsp