סקוווי! תרגיל!
הוא כרע על ארבע במרכז החדר. ידיו ורגליו היו כבולות בשלשלאות. עד כאן - תיאור רגיל, אבל סבבה.
על הקיר שמולו הייתה תלויה תמונת מחזור של 'תיכון עירוני כ''ז באר שבע'. פניו, שהופיעו בה צעירות בעשר או חמש עשרה שנה אה... זה הוא. הוא יודע בן כמה הוא. לכן הוא אמור לדעת ממתי התמונה. אפשר גם לוותר על מתי התמונה צולמה, ולהשאיר את שאלת "כמה זמן הוא שם?" פתוחה לגמרי.
וחיוך שחצני עליהן, ביייייפ! "חיוך שחצני" הוא לא תיאור. הוא חייך אז, ועכשיו הוא לא זוכר איך עושים את זה. הוא חייך אז, לא מודע למה שיקרה איתו. הוא חייך אז, ונראה תמים וחסר מושג לגבי העתיד. הוא כעס על איך שהוא חייך אז. אלה כמה אפשרויות, שכולן מכילות את הרגש של הצופה כלפי התמונה. אנחנו מתארים, אז לתאר.
הוקפו בטוש עבה ואדום. סבבה, אבל אם תהפוך את זה למשהו בסגנון של "נטפו טוש אדום" או "מוסגרו באדום שהזכיר לו דם אבל היה רק מרקר בשקל תשעים מהחנות הקרובה" יהיה עוד רגש בתיאור הזה.
מספר תמונות אחרות,ממוסגרות בזהב, הציגו אותו מתעלל באופנים שונים בנער צנום וחיוור. בכל אחת מהתמונות סומן עליו סימן איקס באותו טוש אדום ועבה. וזו הנקודה הבעייתית באמת. מי צילם את התמונות האלה? מאיפה האדם שהשיג את התמונות השיג אותן? ויותר חשוב - מה הצופה בתמונות מרגיש לגבי זה? אם אתה מספר מנקודת המבט של הגבר בחליפה, הוא צריך לעקוב אחרי המבט של הגבר שעל הרצפה, לשים לב שהוא מביט בתמונות ואז לחייך לעצמו, או משהו דומה. אם זה רק תיאור של מה שקורה זו סתם העברת מידע.
'צעיר ישראלי נעלם במהלך טיול בהודו' הכריז גזיר עיתון שהיה מונח לידו על רצפת השיש. אוקיי, מה שהייתי עושה זה לא לתלות את גזיר העיתון אלא דוקא שהבחור יחשוב על היום שבו הוא נעלם, או שיבין שאחת התמונות צולמה בדיוק שנה ויום לפני שהוא נעלם, או משהו כזה. שוב, התיאור לא נועד להעביר מידע אלא לקדם את העלילה.
גבו העירום היה מעוטר בצלקות. אני לא יודעת אם התכוונת, אבל זה דוקא מעולה, כי "מעוטר" נשמע אומנותי, וזה לא בדיוק מה שאנחנו מצפים מגב עם צלקות. אם הוא גם מדמם, זה עוד יותר אחלה.
הוא הביט בי ופניו, שהוכתמו בדמעות, הביעו אימה אה-הה! מה זה אומר "הביעו אימה"? הוא היה חיוור? הוא נשך את שפתיו? הוא רעד? הוא הוציא לשון? תאר, בנאדם, תאר!
 
לסיכום - אתה מתאר, אבל אתה מקדם את העלילה בין התיאורים. עכשיו תחבר את העלילה *לתוך* התיאור כדי שהוא יעבוד.
