תל אביב איט 2018: בכל זאת יש בה משהו?
אחרי שנה של הפסקה חזרנו להתקבץ עם המוני בית ישראל בפסטיבל האוכל המיוזע. להפתעתנו היה הפעם לא רע, לפעמים אפילו טעים, מה תגידו.
פסטיבלים של אוכל, מאז ומתמיד, היו כאן הצלחה גדולה. למה לא בעצם? אוכל עם מותג של שף במחיר נגיש כמעט לכל כיס, נותן לכולם הרגשה שהם הרוויחו. השפים ירדו אל העם, והעם דפק את המערכת. יותר ישראלי מזה?
על האיכות לעומת זאת ניתן להתווכח. רוב רובה של הארומה העולה מהשטח של פסטיבלים כגון זה סוחבת חזק לכיוון בשר צלוי כלשהו. זה לא אומר שאין כאן אוכל לצמחונים או טבעונים. פה דואגים לכולם. זה רק מצביע על הכיוון העממי לכאורה שהשפים הולכים אליו באופן טבעי. גם זול יותר וגם משתלם. גם המנות שמשועתקות לכאורה מן המסעדה הרלוונטית מוגשות בכלי פלסטיק עממיים. אין להלין על כך. קודם כל אין ברירה ושנית זה חלק מהעניין. אם רק האיכות הייתה יציבה יותר ניתן היה לדבר על הצלחה חד משמעית. אז זהו, שלא כל כך. ביקורנו הקודם במקום לפני שנתיים חשף, כזכור, מנה אחת מצויינת (ריזוטו שורשים של אסיף) אחת בסדר גמור (סושי של ניני האצ'י) אחת סבירה מינוס (אסאדו של התרנגול הכחול) ואחת איומה למדי (גירוס של יפו תל אביב). לפני שנה החלטנו לוותר כי לא ראינו שינוי גדול בתפריט. השנה כן חל שינוי מסויים עם ההצטרפות של כמה מותגים מסקרנים. עם זאת, הגעתי לשם נטול ציפיות, ובתחושה שאפילו לא התקרבה לאופטימיות זהירה. יותר נכון להגדיר זאת כ "אין מה להפסיד".
איך היה? ובכן, מעל הממוצע השגור בפסטיבלים כאלו. כמה מהמנות היו טעימות באמת. זה לא דבר מובן מאליו כלל באירוע המוני שכזה. המון אנשים, הבריזה אותה בריזה, כל שתי דקות מישהו מזהה אותי מהטלוויזיה. עם ישראל במיטבו. בלי לריב, בלי דחיפות, עומדים בתור בסבלנות מפתיעה, וכמובן מושיטים לי מדי פעם יד לעזרה בתמרון בין המהמורות.
המחירים עממיים. הממוצע למנה הוא בין 30 ל 35 שקל (היקרה ביותר) כאשר אפשר לאכול גם בפחות. הפעם ניסיתי לתת צ'אנס לדברים שעדיין לא טעמתי בפסטיבל. ראשונה נדגמה מנת טורטליני כמהין, זרעי עגבנייה ופונדו בוואריאן בלו של מסה (וקוואטרו). אין ספק, פתיחה מעודדת. רק שלושה טורטליני היו במנה, מה שהופך אותה לקצת יקרה יחסית לאחרות, אבל, וזה אבל חשוב, במסה תמיד ידעו לבשל: בצק נכון, מילוי קצת אגרסיבי אבל טעים, ופונדו אופייני של גבינה כחולה עם עגבנייה שנותנת רעננות. נהנינו. מצד שני, לפני שנתיים הריזוטו שנדגם ראשון התברר כמנה היחידה שהצטיינה, כך שלא היה מקום להעלות את רף הציפיות. אחרי מסע ארוך שדרש קצת שרירים הגענו אל מנה מסקרנת שאותה סימנתי: הקבב של רחל בן אלול ממאסטר שף. האם שווה את המאמץ הבלתי מבוטל? לא ממש. פיתה מקמח מלא טובה ונדיבה להתפקע עם טחינת עמבה וטחינת סלק, שתיהן נעימות, אלא שהקבב עצמו נטחן דק מדי, דחוס מדי, ולא הרגיש כמו העגל הכי מחודד בקלמר. זה יותר הזכיר, לא נעים, משהו תעשייתי. קצת לא מתאים לבשלנית נפלאה כמו רחל בן אלול אבל ככה זה פסטיבלים. אכיל, אם ממש רעבים, אבל לא כיף בכלל.
למזלי היה שם ממש ליד דוכן של טשטש שוילי, מבית טש וטשה. החציל הבדריג'אני (10 שקלים בלבד) הציל את המצב. טיגון מדוייק ומלית טבעונית של טחינת אגוזים יצרו ביס טעים מאד מאד. שתי מנות מצטיינות משלוש? ההיינו כחולמים?
לאחר הפסקה קלה (הרבה אוכל, בכל זאת) ניגשתי אל הדוכן של טאיזו. מה משמח היה לראות שם את השף יובל בן נריה מפקד בעצמו על העניינים. לפי מה שראיתי בזמן אמת הוא השף היחידי בפועל שבאמת נכח בדוכן של המסעדה שלו. ככה צריך. לאחר התייעצות (הרי אינני מערבב בשר בחלב באותה מנה כך שהצ'יקן באטר, למשל, נפסל אוטומטית), הוחלט על לחמניית וינדאלו. לחמניה גדולה עם המון המון בשר מפורק בתבלינים חמים אדומים אופייניים לרוטב ההודי הזה. והטעם? אוקיי שכזה. יותר טוב מהאסאדו של לפני שנתיים, למשל, אלא שהכמות עצומה והטעם החל קצת לשעמם אחרי חצי לחמניה. בן נריה אף כיבד אותנו בבירה על חשבון הבית, ובסך הכל היה נחמד לאכול את זה אם כי כאמור לא הצלחנו לסיים.
בשלב הזה כבר הייתי די שבע. אחרי התלבטות, ואולי כדי לסגור מעגל. הוחלט לתת צ'אנס חוזר בכל זאת לגירוס של יפו תל אביב. אז זו הייתה מנה עצובה חיוורת ויבשה מאד. האם חיים כהן האהוב יפשל שוב? האם הברק יכה פעמיים? ביס אחד הרגיע אותנו. הפיתה עצמה מצויינת, הפרגית עסיסית העשבים רעננים והטחינה ראוייה. כמעט 180 מעלות מהביצוע הקודם לפני שנתיים. מי היה מאמין.
הגיע הזמן לקנח. ראשון נדגם בשל הסקרנות קרמבו אספרסו של שי גולן (15). גולן הוא זוכה בייקאוף ישראל והקרמבו אכן עשה את העבודה בכל מרכיביו. טיפונת מתוק מדי אבל המרכיבים איכותיים כולל הביסקוויט הביתי הטוב לאין ערוך מזה התעשייתי בתחתית הקרמבו שכולנו מכירים. כדי לסגור מעגל סופית חזרנו ל מסה. קינוח פירות יער (30) היה סיום מתבקש. במסעדה מדובר בקינוח מעולה שמוגש בצנצנת. כאן אין צנצנת. יש כוס פלסטיק קטנה כמו שאתם מכירים מהמנגל והקוקה קולה. הכי פושטית. חורני למדי אבל כאמור זה מה יש לטוב ולרע. גם הפעם הטעמים לא איכזבו והמסעדה של אביב משה הצליחה ככל יכולתה לעמוד בסטנדרטים של עצמה. פירות חמצמצים, פטיסייר טוב ומרנג לא מתוק מדי. אי אפשר לבקש הרבה יותר בנסיבות הקיימות.
ובכן, שערו בנפשכם, היה לנו בסדר ואפילו יותר. הארוחה המאולתרת הפעם עולה בשתי דרגות לפחות על קודמתה. שתי מנות מצטיינות, ושתיים,או אפילו שלוש מנות טובות, הן לא מובן מאליו. אכזבה קלה נרשמה ממנה אחת אבל לו היינו מקבלים בפחות מ 200 שקלים ארוחה כזו במסעדה לא היינו מתלוננים. יחסית לפסטיבל זה הישג בלתי מבוטל. נחוזר בשנה הבאה? כנראה שכן, בתקווה להתקדמות נוספת. עם ישראל חי.
