ich liebe nich פרק 1
הינה הפרק הראשון. דירוג: PG-13, קצת קללות. "היה כ"כ טוב....!" קרא טום כאשר הבנים כבר נכנסו ללימוזינה. "אני לא מאמין שהקהל בישראל כזה... כזה... מטורף!" "נכון! כמה הערצה! כמה אהבה!" קיפץ גוסטב. "זרקו לי אזיקים אדומים עם פרווה לבמה.... ראיתם?!" התנפח טום בחשיבות. לא כל יום הוא מקבל הצעה מגונה שכזאת. טוב... כמעט כל יום. "היה כ"כ אדיר!" הסכים גיאורג. "מה אתה אומר, ביל?... ביל?" "אהא..." "אוף ביל, מה קרה בפעם?" "הם שוב כתבו את זה...." הוא נאנח. "אוייש....!" נחר טום בבוז, ואילו גיאורג וגוסטב הרימו גבה. "כתבו את מה?" "אני אוהבת אותך. הם שוב כתבו את זה!" טום גיחך למראה פרצוף ה'מה לעזאזל?!' של גיאורג וגוסטב. הם עוד לא שמעו על השריטה הזאת של ביל. "כמה פעמים הם עוד ישתמשו במילה הזאת?! הם גורמים לה להיות חסרת משמעות!" "ביל, תפסיק עם זה. לא כל אהבה היא אהבה אמיתית. והם אוהבים את המוזיקה שלנו, הם לא מדברים על האהבה שבינו לבינה!" גער בו טום. "אז שיכתבו 'המוזיקה שלכם אדירה'. לא להצהיר בפניי על אהבתם!" רטן ביל "במיוחד כשזה לא אפשרי!" "טוב ביל, עכשיו אתה תהרוס לכולנו ת'מצב רוח. יאללה, הגענו. צא, צא מפה כבר!" דחף טום את ביל לכיוון הדלת. ביל מילא לעצמו כוס תה רותח, וזחל איתו למיטה. זה היה מן מנהג כזה אצלו. אחרי כל הופעה, הוא פיצה את עצמו בכוס תה חמה ומרגיעה, להוריד את האדרנלין. המון פעמים הוא בכה אחרי ההופעות, כנראה גם בגלל האדרנלין, וגם כי התאכזב כל פעם מחדש שלא נכנס שכל במעריצים שלו. "אה..." נאנח ביל. מצד אחד הוא היה כ"כ מאושר מכל ההערצה, מכל ההתלהבות, מכל ההערכה של הישראלים אליו ואל הלהקה, למרות שידע כי יתפרסמו עליו כתבות משמיצות ושמועות גם כאן, אך הוא מעולם לא התייחס לזה. מי שלא טוב לו עם איך שהוא מתנהג, שר, כותב ומתלבש, יכול למצוץ לו. ביל חייך. הוא תמיד ידע איך לגרום לעצמו להרגיש מיוחד, ובגלל זה כנראה כונה פעמים רבות אגואיסט. הוא לגם את התה בשקיקה, והדליק את הטלוויזיה. כ"כ הרבה תוכניות לא מוכרות ריצדו מול עיניו, רובן בעברית. ביל לא אהב את השפה. לדעתו היה בה משהו מוזר, מן כיעור כזה שהוא לא אהב. כאשר נוכח לדעת שאין בטלוויזיה תוכניות גרמניות, ואילו רק תוכניות אנגליות עם כתוביות עבריות, שתי השפות שלא לגמרי היו הצד החזק שלו, סיים את התה, כיבה את הטלוויזיה ונרדם. ~*~*~*! "בוקר טוב!!!!!" נשמעה שאגה לפני שכרית הכתה בפניו של ביל המבולבל. "הא? מה? כבר בוקר? אבל הרגע נרדמתי!" "פחחח... דפוק... כבר 12 בצהריים! גוסטב כבר אוכל צהריים!" "מה 'כפת לי?! אני לא גוסטב! תן לישון, טום!" "יאללה, מה איתך? קום!!!" עוד כרית פוגעת בפניו של ביל. "טום, עוד פעם אחת אתה זורק עליי כרית..." התחיל ביל באיומו אך לפני שהספיק לסיים, טום זרק עליו שוב כרית. "זהו זה!" קרא ביל קריאת קרב, וקפץ מחוץ לשמיכתו, תופס כרית ומתחיל להכות בה את טום בכל הכוח. "אתה תקרע את הכרית!" צעק טום. "לא אחי, אני אקרע אותך!" צחק ביל, בעודו מטיח את הכרית בום בחוזקה. "אעאעאע! תראה מה עשית!" קרא טום בעוד נוצות מתעופפות באוויר. "לא נורא, החדרנית תסדר את זה." נלחץ ביל למראה הכרית הקרועה. "יאללה, בוא נזוז!" "ביל..." "הא?" "אתה לא לבוש..." גיחך טום. "אה, נכון!" ביל שעט לעבר מכנסיו, לבש אותן ולאחר מכן החל במבצע חיפוש מטורף אחרי חולצתו, מותיר את טום מתגלגל מצחוק. "הינה את!" מלמל ביל לעצמו והשתחל אל הטי-שירט השחורה שלו. "אוקי... עכשיו, אחרי שסיימת לדבר אל בגדים וכדומה, אפשר לזוז?" "בוא!"