../images/Emo126.gifחלק 21-ההסטוריה מכה שנית לפני אחרון../images/Emo126.gif
Avril Lavigne - When You're Gone (Acoustic):
http://www.youtube.com/watch?v=wTtIYN1d8C0
Dj Sammy ♥ Heaven
:
http://www.youtube.com/watch?v=uLt-JYv0RYc **************************************************************************************** שמועות רבות הופצו עקב המוות של חברי מקפליי, ונשותיהם, ובניהם. השמועה הנפוצה מכול הייתה שטל היא זאת שהדליקה את הגז וגרמה לשריפה, וברגע האחרון היא נמלטה מן הבית ביחד עם ביתה טליה ונעלמה לה אל מעמקי החשיכה. טל קיבלה מידי יום ביומו מכתבי נאצה ממעריצים של מקפליי. הם כתבו שם עד כמה שהם שונאים אותה על זה שהיא גרמה לדני ג'ונס, אהובם, ללכת ולהתאבד. אם לא חשבו, ולא לשנייה אחד, שדני היה חשבו גם לטל. חיה כבר לא היו חיים רגילים, חיה נגמרו באותו היום והמשיכו להיות אפורים, שחורים, אך לעולם לא לבנים. הם חשכו מעליה כמו גג ענקית, והטילו צל על נפשה. ידיה של טל רעדו למשמע השם "דני" ,היא פחדה מפני המילה "אהבה" ונמנעה מן המילה "אבא". היא הפכה להיות הצל של עצמה, היא הילכה ברחובות מביטה אל הרצפה בלבד. מותו של דני ינק מתוכה את כול הרצון לחיות, כול הרצון להצליח ולהותיר כתמים לבנים בלבד בעתידה. היא הבינה שהיא בסך הכול עוד בובה במשחק של אלוהים. כול חייה נהרסו כליל, מן הילדות ועד עכשיו. היא נותרה ללא ההגנה שלה, האהבה שלה, הלב שלה...הנפש שלה. טל איבדה כמעט את שפיותה. היא ידעה שיש לה את טליה, ועד שלא תצליח לדאוג לה שתגדל ותהיה ילדה נורמאלית, אין היא יכולה להרשות לעצמה למות. גם כאשר גססה, היא ידעה שאין היא יכולה להרשות לעצמה לתת לפרי אהבתה שלה ושל אהובה הנצחי להתמודד לבד מול העולם האכזר. דני נשאר בליבה, חרוט שם, אך עובדה זאת לא ניחמה את ליבה הפצוע. לא היה מי שידאג לטל או וינחם אותה. מי שינשק אותה או יחבק אותה. לא היה תחליף לדני, ולא היה מרפא לליבה. כול חבריה, כול חייה, נהרסו. ביתה היה אפלולי ושקט כמו ליבה. היא הרגישה את הטחב המתחיל להבנות בתוך מעמקי חדרי ליבה, הטחב הארור שפלש לפנים והיקשה את נשימתה. טל לא מצאה עוד מנוח לנפשה, היא ידעה שמאז מותו של דני נגמרו חיה מבחינתה. היא קמה בכול בוקר במיטה ריקה, ריקה מגופו של דני, ריקה מניחוחו, וריקה מחיבוקו. היא עברה יום-יום בשיטוט בבית בחיפוש אחר זכר מאהובה. ניחוחו הנעים נעלם כבר מן הסדינים, ומקומו נשאר קודם וריק מאז שעז הוא את הבית. טל איבדה בעל וילד ולא יכלה לעשות שום דבר נגד זה. היא התהלכה בביתה כרוח וגיששה אחר זיכרונות קטנים מן הדברים שהיה נוהג דני לעשות. היא זכרה את החיבוקים שלו, הנשיקות, המילים המרגיעות והשירים. היא לא רצתה להיפרד מכול זה, וכעסה עליו על שהבטיח לה שיישאר איתה תמיד ויהיה שם בשבילה. כעט היא הייתה לבדה, שוקעת בחלומות הזויים שהיא בגן-עדן, פוגשת אותו שנית. אך כאן, בעולם האמת, הוא לא היה יותר מחלקת קבר באדמה הריקנית. כול החיוכים, הצחוקים, הנשיקות, הפיתויים, ההבטחות, השירים, החברויות והחיים. הכול ירדו לטמיון. היא יכלה לטבוע בים המחשבות שלה על העבר, אך לא יכלה להחזיר את הגלגל לאחור. אהובה אינו, וחייו, השייכים לה, כמו שאמר תמיד, נעלמו ביחד איתו. הדמעות שלה כבר אפילו והעלו אבק בלחייה. רק טליה הקטנה לא הבינה לאן נעלם אביה ואחיה בין לילה אחד. היא קמה בבוקר שאחרי ושאלה את טל את השאלה ששברה אותה יותר מכול "אמא, איפה אבא ובן?". טל בלע את רוקה , הביטה אליה בעיניים ריקניות ואמרה ללא קול וללא רוח של נשמה. "אבא בגן-עדן יקירה שלי, אבא ובן בגן עדן". "הם יחזרו?" שאלה טליה בסקרנות. טל חייכה אל עבר הקטנה ואמרה בשקט "הם לא יחזרו לעולם יקירה". "אבל אבא הבטיח לקחת אותי איתו, למה הוא לקח את בן?" שאלה טליה בכעס וקימצה את לחיה השמנמנות בכעס. טל אספה את ביתה אל חיקה ואמרה בשקט "את יכולה לכתוב לו מכתב, אולי הוא יגיע אליו. כדאי לך לנסות". היא העדיפה שאין הקטנה תמשיך ותשאל אותה עוד שאלות על אהובה שנמס באש. היא העדיפה לשתוק ולטבוע בים העצב שלה, עד שחייה שלה יסתיימו. ורק אז, תהיה מאושרת. *********** "את רוצה שאני אקליט אותך מספרת לאבא את כול הדברים שכואבים לך?" שאלה טל את טליה הקטנה לאחר כמה ימים שניסתה הקטנה לחזור על האותיות שידעה בלבד בכתיבה. "כן, אני רוצה לספר" אמרה טליה בשקט והביטה בעיניה הגדולות באימה. טל הביטה לעברה, הדליקה את המקלט, והביטה אליה בזמן שזו אחזה את המיקרופון בידה. "תתחילי" לחשה טל בשקט ותמכה בגבה. "אבא שלי...רק רציתי להגיד לך שזה לא פייר שעזבת אותי ואת אמא...אני מתגעגעת אלייך מאוד" אמרה טליה בשקט והביטה אל אימה בכדי לראות אם מה שאמרה באיטיות מספקת אותה. "תמשיכי" סיננה טל בשברון והביטה בילדה בת ה-6 מדברת כמו גדולה, כאילו שהתבגרה בכמה שנים והבינה הרבה יותר מעבר לבינתה. "הבטחת שתישאר, ותרים אותי גבוהה לשמיים, ממש כמו פעם. אבל אתה העדפת ללכת עם בן לגן...איזה גן אמא?" שאלה טליה בשקט. "גן-עדן" יקירה אמרה לה טל בשקט. "הלכת לגן עדן עם בן! אני רוצה שתחזור כבר!" זעקה הקטנה בכעס והביטה על אימא. טל שמה את ידה על פיה ורצתה לפרוץ בדמעות. אך היא נאבקה עם עצמה וחנקה את דמעותיה בגרונה. "אמא גם מתגעגעת...היא בוכה כול הזמן, ואני מנשקת אותה" סיננה הקטנה באיטיות. "אני רוצה שתחזור אבא, אני מתגעגעת אלייך" אמרה טליה בשקט וקימצה את שפתיה האדמדמות בכעס. "אני רוצה שתבוא כבר!" צעקה הקטנה בכעס והשפילה את מבטה. טל הסתובבה במהירות, התרוממה ורצה אל עבר השירותים. היא נתקלה בדרך במספר דברים, אך דבר זה לא היה אכפת לה. היא ישבה שם על האסלה והחלה לבכות בכי תמרורים. ביתה הקטנה אמרה את כול מה שליבה שלה אמר בשקט.הכול. היא סיפרה לדני את כול מה שהיא עצמה רצתה לספר לו. מי היה מאמין שילדה קטנה כול כך, מושא אהבתם, תרגיש את כול הרגשות שחוו טל ומסתירה מפניה? ליבה של ט התחמץ בקרבה, אך היא מיד ניגבה את דמעותיה, יצאה מן השירותים ואמרה לקטנה "כול הכבוד טליה, אני בטוחה שאבא שימח לשמוע את זה". "אמא," אמרה טליה בשקט בזמן שאספה ממנה טל את המיקרופון. "אבא לא יחזור לעולם, נכון?" שאלה בשקט. טל הביטה אליה באימה ושאלה בשקט "מדוע את אומרת זאת יקירתי?" "כי שמעתי אותך" סיננה טליה. היא שמה את ידיה הקטנות על מותניה והביטה בשקט אל עבר דמות המשפחה היחידה שלה, אימה. "נכון יקירה, הוא לא יחזור. את צודקת" אמרה טל בשקט והביטה אל עבר עיניה הכחולות הגדולות. עיניה לפתע הפכו לאדומות, הקטנה רצה אל חיקה של טל. "מה קרה?" שאלה טל בשקט וחיבקה אותה בחום. טליה הרימה את ראשה ואמרה בבכי "אבא לא אוהב אותי! בגלל זה הוא לא יחזור!". *************************** "אמא, נוכל ללכת מחר אל הפארק הגדול? בבקשה?" שאלה טליה את טל יום אחד לאחר שאספה אותה טל מן הגן. טל חגרה אותה בכיסא הבטיחות, היא נשקה ללחייה ואמרה בשקט "בסדר, מחר נלך". "את יודעת, אריק אמר לי היום שהוא מצא את הדרך אל גן-עדן. כי לשם גם אמא שלו הלכה...אמא, אבא ואמא של אריק נפגשים שם?" שאלה טליה באיטיות רבה והביטה על טל בזמן שהתיישבה בכיסא הנהג. "אני לא יודעת," אמרה טל בשקט "מעולם לא הייתי שם". טליה כיווצה את שפתיה בכעס, כמנהגה, ופלטה "אני שונאת אותו! הוא אף פעם לא עונה למכתבים שלי!". "אולי אין לו זמן" פלטה טל.
או אלוהים...או אלוהים יקר-יש המשך
אני בוכה כמו ילדה קטנה אני נשבעת לךךך אבא שלי...רק רציתי להגיד לך שזה לא פייר שעזבת אותי ואת אמא...אני מתגעגעת אלייך מאוד" אמרה טליה בשקט והביטה אל אימה בכדי לראות אם מה שאמרה באיטיות מספקת אותה. "תמשיכי" סיננה טל בשברון והביטה בילדה בת ה-6 מדברת כמו גדולה, כאילו שהתבגרה בכמה שנים והבינה הרבה יותר מעבר לבינתה. "הבטחת שתישאר, ותרים אותי גבוהה לשמיים, ממש כמו פעם. אבל אתה העדפת ללכת עם בן לגן...איזה גן אמא?" שאלה טליה בשקט. "גן-עדן" יקירה אמרה לה טל בשקט. "הלכת לגן עדן עם בן! אני רוצה שתחזור כבר!" זעקה הקטנה בכעס והביטה על אימא. זה הקטע שממש שבר אותי לגמריי