רנין נמצאת בסיטואציה
שלא משנה מה היא תעשה היא תחטוף כביכול אש צולבת . מצד אחד יש את אלה שיטרחו להזכיר לה ( גם כאן בפורום וגם בוילה ) שהיא לא שייכת . מצד שני יש את אלה שיטרחו לומר לה " מה את עושה שם ? " . ויזכירו לה שתאייסיר הורה לה לצאת מהוילה וכי בשורה התחתונה האישה היא הרכוש של הבעל ( או החבר במקרה הזה ) . מה שרנין עושה זה אחד האקטים הכי קשים שניתן לעשות . היא הולכת מצד אחד נגד הסטראוטיפ ומצד שני נגד המסורת ( כביכול ) . והיא יודעת שבנקודה מסויימת היא תחטוף ביקורת מכל העולמות . מה שהיא עושה זה צעד אמיץ . ועל כך אני מעריך אותה . אנשים בוחנים את רנין עם "זכוכית מגדלת של שען חרש " ומחפשים למצוא בה פגמים . ויש בה פגמים , לא חסרים לה . והיא אף מודעת אליהם . אבל בסופו של דבר חייבים להודות שלהיות בוילה עם אנשים שגורמים לך לחוש לא שייכת בכל פעם שיש קידוש או בכל פעם ששרים את ההימנון של " נפש יהודי הומיה ..." וכו' . או בכל פעם שהולכים לבית הכנסת . התחושה הזו של להרגיש לא שייכת למרות כל המאמצים זאת תחושה קשה . ואנשים חושבים שכל הבכי של רנין והצומי זה תוצאה של פינוק . לפי דעתי כל אחד מאלה שכתבו את מה שכתבו על הבכי של רנין ועל הצומי והדרמה שלה , אם היה עומד בסיטואציה שלה היה בורח ממזמן . אני חושב שרנין מייצגת את עצמה בהתאם לנסיבות בכבוד רב . ולעיתים נחמץ לי הלב לראות אנשים שמתעלמים מהקשיים האובייקטיביים על מנת להטיח עלבונות ולשפוט שלא לצדק . רנין זה מקרה קיצוני אך יש מקרים נוספים בוילה כמו אשר או שפרה או אפילו יוסי . ושוב , זה כלכך חבל שאנשים לא חושבים קצת יותר לעומק לפניי שזורקים כאן משפטים . יש שם מתמודדים שראויים להערכה ולא רק לבוז המתנשא של הצופים .