../images/Emo191.gif../images/Emo79.gif../images/Emo79.gifהפרק השביעי!../images/Emo79.gif../images/Emo79.gif
אוקיי, הנה הפרק השביעי. בסוף הפרק יש קטע מאוד סוטה, מי שמפריע לו ש... לא יקראD: 3> -- "ללכת? למה?" נשמע קול מוכר, מתפלא. "אה, טום! אני מצטערת... חשבתי שאתה... רגע! מה אתה עושה פה?!" שאלה ומיהרה לשקוע באמבטיה. "סתם, חשבתי לבוא לראות מה איתך." אמר בשלווה. "אני בסדר, האמ." "מפריע לך?" שאל בשעשוע. "לא, ממש לא." אמרה בציניות. "יופי, דווקא נעים פה." "טום, לך מפה!" "למה? מה כבר יש לך להתבייש?" חייך. "דיי, טום, לא מתאים." אמר וניסתה לשקוע כמה שיותר בתוך המים. "דיי חנה, אני לא גיאורג, את יודעת." אמר בטון נעלב. "אני יודעת," התרכך קולה, "אבל אני באמת לא אוהבת שרואים אותי מתקלחת." "אני רוצה להצטרף!" אמר פתאום. "לא." "למה לא?" אמר שוב בטון נעלב, טון ממיס. "טומי," אמרה בקול נעים, "אני עברתי היום יום קשה... אני לא..." "אבל זה רק אני! וחוץ מזה אני ממש מסריח." "טוב על זה אין ויכוח." "היי!" אמר בטון-נעלב אופייני. "זה היה בצחוק, סליחה." "לא סולח!" "אל תכעס עליי!" "אני לא אכעס רק אם תתני לי להיכנס איתך לאמבטיה!" אמר בטון של ילד קטן. "טוב, טוב... אבל רק תכנס, זהו!" אמרה בלית-ברירה וטום התפשט. הוא נכנס, "ממ... נעים פה!" "כן, מביך לי." אמרה והסמיקה. "למה מביך?" אמר, הרי הוא כבר רגיל. "טוב, אתה כבר רגיל לזה, לא?" "כן, אני יכול להרגיל אותך." "איך?" אמרה בתמימות. טום התקרב אליה ונישק אותה, היא לא התנגדה. לאחר מכן הוא התחיל לשלוח ידיים, לזה היא כבר לא הייתה מוכנה. -- "נו, עכשיו יותר טוב?" חייכה ערבה לביל. "כן!" אמר ביל וחייך, חיוך אמיתי. "יש לך חיוך יפה." אמרה פתאום קרולינה שהייתה בדרך למטבח. "תודה." הסמיק והיא חזרה לחדר. "הופה, אני רואה שמישהו פה מסמיק!" אמרה ערבה, קצת בקנאה. "לא, אני לא!" "אתה שוב מסמיק." ציינה עובדה. "טוב, קצת... היא חמודה," אמר, "גם את!" הוסיף כשראה את פרצופה של ערבה. "יאי!" חייכה חיוך מתוק. "אני אוהב את החיוכים שלך." אמר. "תודה." הסמיקה ערבה. הם התקרבו, מביטים אחד לשנייה בעיניים. -- "מאיה!" קראה לילי. "היי ליל'." "את לא מבינה מה הולך פה!" "מה?" שאלה מאיה בשקיקה. "גיאורג אנס את החברה של טום-" "את רצינית?!" "כן, אל תפריעי! ואז טום וגיאורג הלכו מכות!!" מאיה שתקה, מהרהרת. "טוב מה את שותקת?" "את יודעת מה זה אומר?" "מה?" "זה אומר שעכשיו גיאורג וטום בריב-" "דיי באמת?" אמרה בציניות. "רגע! וזה אומר שטום מגן על חנה טוב, נכון? מה שמוביל אותנו ל..." "גוסטב!!!" צעקו שתיהן ביחד וצחקו ברוע. -- גוסטב ישב בחדרו. מולו נחו דף נייר ועיפרון. 'מה אני עושה?' שאל את עצמו. "היי!" נכנס פתאום גיאורג לחדר, גוסטב התעלם. "אה, עכשיו אתה כועס עליי? גם אתה ברוגז?" שאל בלגלוג. "ממתי?" "מה ממתי?" "ממתי אתה אונס, גיאורג, ממתי?" שאל גוסטב בכאב. "אוי נו, מה אתם כל כך כבדים?! השתעשעתי איתה קצת, זה הכל." "גיאורג, זה לא הולך ככה, אתה לא יכול 'להשתעשע' בכל פעם שאתה רוצה!" "למה? מה אכפת לך? אתה מקנא?" צחק. "משהו-משהו." "כולם יכולים לקבל מגיאורג, יש גיאורג לכולם!" "תלך מפה, אתה מגעיל אותי!" "טוב, בסדר... אבל אני אחזור." צחק. "כן, זה החדר שלך," אמר גוסטב, "לצערי." "שמעתי את זה." צעק גיאורג מרחוק. "טוב שכך!" צעק גוסטב ושב להביט בדף. -- "טום, אני לא רוצה, תעזוב אותי." אמרה חנה. "מה זאת אומרת?" שאל בתדהמה, הוא לא היה רגיל לסירוב. "זאת אומרת שאני לא מסכימה ותעיף את הידיים שלך ממני." "אני לא רגיל לשמוע סירובים, את יודעת." "אני מאוד עצובה בשבילך, עכשיו תעזוב לי את השדיים!" "לא רוצה." אמר. "טום, דיי!" "לא רוצה!!" "טום, דיי זה לא מצחיק!" חנה רצתה לבכות. "אני נראה לך צוחק? אני לא רגיל לסירובים, אני אומר לך!" "אז תתרגל! זה לא מתאים לי!" "זה לא אכפת לי." "מה? ממתי אתה כזה, טום?" "הו, את לא מכירה אותי." אמר בחיוך ממזרי. -- "מה עכשיו?" שאלה ערבה, עדיין מביטה בעיניו של ביל. "לא יודע, מה את רוצה שיקרה?" "אני לא יודעת, תחליט אתה." "אני רוצה הרבה דברים." חייך. "כמו?" "כמו... סוס פוני." צחק. "זה לא מצחיק!" חייכה. "עובדה שחייכת!" "חייכתי מרמת הטיפשות שהולכת אצלך בראש." "אני שוקל להיעלב." "הו, אל תיעלב!" צחקה. -שתיקה- "אז מה עכשיו?" "לא יודע, מה את-" "לא ! לא שוב!" "אז מה נעשה?" "מה שאתה רוצה." אמרה ערבה, שניהם היו קרובים מתמיד, מביטים זה בזו. "אני רוצה הרבה-" "דברים," השלימה אותו, "אבל למה? וברצינות!" "אני רוצה... נשיקה." "אז נשיקה תקבל!" אמרה ערבה ונישקה אותו בלחי. "עוד אחת!" אמר ביל. "סחטן!" אמרה ונישקה אותו בלחי השנייה. "ועכשיו כאן." אמרה והצביע על הסנטר. "בסנטר?" "כן! אני אוהב נשיקות סנטר!" אמר. "אז נשיקת סנטר תהיה!" חייכה ונישקה אותו בסנטר. "ועכשיו?" שאלה. "עכשיו אני רוצה... -- חנה היקרה, אני לא יודע מה לכתוב. אני עומד כאן, בעצם יושב כאן, וכותב לך. למה? אני לא יודע. השארת בי משהו. זה לא שדיברנו הרבה, זה לא שאנחנו ממש מכירים, אבל בכל זאת, מכתב. אז מה עכשיו? אני יושב על המיטה שלי, מולי מונח מכתב לא גמור וחושב. עלייך, זאת אומרת. אני ביישן, את יודעת? אני מתבייש. אני לא יכול לבוא אלייך ולהגיד לך בפנים את מה שאני חושב. אני בקושי מצליח לכתוב. בדיוק גיאורג נכנס, אני לא מדבר איתו, סתם שתדעי. אני לא מכיר אותו ככה, באמת. משהו בו השתנה, לרעה. הוא תמיד היה מלאך כזה... אני באמת לא מבין מה קרה. אני לא מצליח לכתוב יותר, הוא הרס לי את החשק. סתם שתדעי, שאם בא לך לדבר או משהו, אני כאן. זאת אומרת, בחדר. טוב הבנת נכון? גוסטב. כתב גוסטב והניח על השידה בחדרו, מתלבט מה לעשות. -- "טוב, זה באמת כבר לא מצחיק, תצא." אמרה חנה בלחץ. "את עדיין לא קולטת?" "קולטת מה ?" "אני-לא-מקבל-סירוב!" הוא כמעט צעק. "טום," חנה אמרה בפחד, "אתה מתחיל להפחיד אותי." "טוב באמת נשבר ממך, אני לא מקבל סירוב, בטח שלא ממך!" "מה זאת אומרת?!" "שאת יפה מידי כדי שלא יקרה בינינו משהו." "אבל אני לא רוצה," אמרה, "לא ככה." "אז איך?" "לאט יותר, בלי לחץ." "את שוב מתחילה לדבר שטויות." "אני לא, אני פשוט... אני נאנסתי טום, אני לא יכולה ככה..." "אז ככה את רוצה?" "איך?" "רק באונס את מסכימה, הא?" "ממש ממש לא!" "הבנתי, באמת." אמר בלי להקשיב. "טום, תעיף את המחשבה הזאת מהראש, הספיק לי!" טום לא הקשיב, הוא התחיל לנגוע בה. היא צרחה, היא בכתה, התחננה, זה לא הזיז לו. הוא שיגל את איברו לתוכה, חודר אליה במהירות, לא משאיר לה מקום לזוז, לדבר. היא התחננה, היא בכתה, כאב לה. כאב לה הגוף, כאבה לה הנשמה. פעמיים ביום, זה יותר מידי. זה הרבה יותר מידי ממה שאפשר לסבול, ועוד טום... "דיי כבר, טום... דיי..." התחננה בכאב. הוא לא הקשיב, זה לא עניין אותו. למען האמת הוא בכלל לא שם לב למה שהוא עושה, הוא היה חרמן מידי. הוא לא הבין את חומרת המעשה, הוא רק עכשיו על עצמו. על עצמו ועל הדחף המיני הגבוה שלו. ואז זה הפסיק. בבת אחת הוא הפסיק. גונח, נאנח. הוא קם, עטף עצמו במגבת ויצא, משאיר את חנה לבדה, בוכה, בתוך אמבטיית דם.
