../images/Emo203.gif../images/Emo203.gifפרק 9../images/Emo203.gif../images/Emo203.gif
מארועי הפרק הקודם: ואז הגיע תורו של טום לדבר. כשסיים הרגיש ביל בעזרת ידיו רטיבות ליד עיניו. הוא היה מוכרח לעזור לטום. "טומי?" שאל ביל בערמומיות משהו. "כן ביל?" גמגם טום "יש לי רעיון!" צעק ביל פתאום. XX הייתה זו השעה המאוחרת יותר של הלילה. הייתה דממה. ביל התהפך מצד לצד. לא יכול היה להירדם. הוא חשב על מה שעבר עליו בימים האחרונים. על כל מה שמיקי לימדה אותו. כל דקה פנויה שהייתה להם יחד הם היו מציירים, שרים, רוקדים ומתנשקים. כעת היה לבד, שרוי בחשכה, עם מחשבות טורדניות על הלב. הדלת של החדר נפתחה ולחדר נכנסה מיקי אוחזת בידו של הרופא. היא פסעה לאט לאט, עיניה מכוסות תחבושות וליבה פועם בחוזקה. הרופא עזר לה להתיישב על המיטה ויצא מהחדר. "מיקה זאת את?" לחש ביל בהתרגשות "בילי! איזה יופי שאתה לא ישן, שימחת אותי עכשיו!" קראה בהתרגשות "איך עבר הניתוח? הרופאים יודעים משהו?" ביל היה מוכרח לדעת "הניתוח עצמו כנראה עבר בסדר, אבל את התוצאות נדע רק אחרי שיורידו לי את התחבושות מהעיניים. שזה יקרה רק עוד 3 ימים לערך" לחשה מיקה בשקיקה. עורה נצץ לאורו הקלוש של הירח. "בילי אתה עייף?" שאלה "לא מיקה בכלל לא." ענה ביל כמעט אחריה "אז מה דעתך שנצא לסיבוב בגן הבית חולים? נתחמק מהשומרים, אני יודעת איך עושים את זה!" קראה בהתלהבות, כאילו הייתה ילדה סקרנית ולא נערה שעתידה עלול להשתנות כל רגע. "מיקה את בטוחה שכדאי? רק עכשיו עברת ניתוח. אני לא חושב שרצוי שנסתכן כך.." מלמל ביל בהיסוס. אבל מיקה הייתה החלטית ממנו בהרבה והוא מצא את עצמו מובל במסדרון בית החולים, עוקב אחר לחישותיה של מיקה, צועד את הצעידה הארוכה הראשונה שלו בכוחות עצמו. הם יצאו למתחם בתוך הבית חולים, שבו הורשו חולים מסוימים בלבד להתאוורר ולטייל. הייתה זו גינה מגודרת ומוארת באורות פנס. אחד הפנסים התקלקל, ואורו העמום הבהב בלי הפסקה. כך הם עמדו, מיקה מול ביל וביל מול מיקה, אחוזי ידיים, אחוזי התרגשות וטירוף, עיניהם נוצצות אך שניהם לא יכולים לראות ניצוצות אלו. לא היה צורך בדיבורים, הכול היה ברור מאליו. הייתה זו הרגשת שכרון חושים, של עצמאות. "ביל?" הרסה מיקה את הדממה והריחוף. "מממ?" "תאר לך שהיית יכול לראות את מה שקורה כאן עכשיו. את כל היופי החבוי הזה, אני מרגישה מוזר, שונה." אמרה כאילו ראתה כל מה שקורה. ביל הרגיש נורא מוזר. למרות תחושת השיכרון שחש, הוא הרגיש דבר נוסף. הוא הרגיש כאילו הוא נשבה לתוך מערבולות של מראות ואורות. כאילו אין התחלה ואין סוף לדבר. כאילו הכול הולך סחור סחור. ראשו כאב, לבו פעם בקרבו. הוא נפל על ברכיו. הרעש מהנפילה גרם למיקה להזדעזע. היא לא הבינה מה קרה, מה קורה. ביל התנשם בכבדות. למיקה לא היה סיכוי לראות אותו ברגע הזה, לראות מה קרה לו. הדרך היחידה לדעת שהוא עדיין איתה, הייתה לשמוע את נשימותיו הקצובות, עד שפסקו, גם הן. XX אהבת? תגיבי!