../images/Emo203.gif../images/Emo203.gifפרק 10!!../images/Emo203.gif../images/Emo203.gif
מארועי הפרק הקודם: הרעש מהנפילה גרם למיקה להזדעזע. היא לא הבינה מה קרה, מה קורה. ביל התנשם בכבדות. למיקה לא היה סיכוי לראות אותו ברגע הזה, לראות מה קרה לו. הדרך היחידה לדעת שהוא עדיין איתה, הייתה לשמוע את נשימותיו הקצובות, עד שפסקו, גם הן. שימו
!! סוג של טריגר, אני לא אציין איזה כי אז זה לא יהיה מעניין לקרוא. בגדול, מתקשר לאלימות כלשהי, קחו בחשבון
XX גשם החל לרדת באותו הלילה. טיפות גדולות וכבדות ירדו מטה. בבית קפה קטן וחמים, כחמש דקות הליכה מבית החולים, ישבה לין ולגמה מכוס התה המהביל שלה. הדלת וחלונות הראווה של הקפה היו שטופים מים, ומטושטשים עקב כך. בפנים ישבו זוג צעירים ופטפטו זמן ממושך, עד שהצעיר קם ושילם למלצר. כעת, נותרה לין לבדה בתוך הבית קפה. היא הרגישה נטושה ועצובה. בודדה כל כך. היא שקעה באין סוף הרהורים, תוהה אם עשתה בשכל, אם פעלה נכון. לפתע היא הרגישה יד מוצקה נוגעת לה בכתף. היא הפנתה את מבטה לאחור וראתה גבר בשנות ה30 לחייו עומד מאחוריה. הוא היה גבוה ורחב. מוצק וחזק. "בובה לא אמרו לך שאסור להסתובב לבד בשעות כאלה בחוץ? יש הרבה אנשים רעים" אמר בצחקוק זדוני, כתוכחה. "א..אנ...אני.." גמגמה. "אין דבר יפיופה, מאחר ואת פה לבד, ואני פה לבד, נוכל להשתעשע קצת." קבע, כמתכנן תוכניות. גופה של לין רעד מבפנים אך היא ניסתה לא לשדר זאת לאיש. כעת שתי ידיו האימתניות של האיש אחזו בכתפיה. גופה של לין התקמר בבהלה. "עזוב אותי!" ניסתה לצעוק, ניסתה להתנגד. "ילדונת.."צקצק האיש בלשונו. "תביני, ככל שתתנגדי יותר כך תאתגרי אותי יותר.." חייך חיוך ובכך חשף שורה של שיניים מצחינות. לין הרגישה שעולמה חרב עליה. מעולם לא שיערה שאת האושר שהרגישה ימים ספורים לפני, תתפוס מועקה כזו. האיש הצמיד את גופה השברירי אליו. היא הרגישה את בליטה בין רגליה. כאב בטן החל להתפשט בתוכה. היא החלה לבכות ולרעוד. האיש לבינתיים החל להריח את שערה ולגעת בירכיה. הכול קרה כל כך מהר. "הצילווו!" צרחה לין בכל גרונה "לא יעזור לך מתוקתי!" אמר האיש וסטר לה בכל חוזק ידו. "העובדים במקום זה ישנים שינה עמוקה מאוד!" צחק בקול רם. האיש שוב הצמיד את לין אליו מאחר והשתחררה ממנו לדקה. ושוב החל בסדרת מעשים מגונים. נפתחה דלת בית הקפה,נשמעו צעדים מהירים, אגרוף, שניים והאיש שכב על הרצפה מתבוסס בדמו. כל התמונה הזאת הייתה רחוקה מלהיות ברורה ללין. היא התכנסה בתוך עצמה. סירבה לראות, סירבה לשמוע, סירבה לדעת. סירבה להרגיש. "את בסדר?" נשמע קול רך הקול הזה! היה בו משהו תמים וטהור, משהו מתוק וזך. משהו מוכר כל כך. הקול הזה גרם ללין להתעשת מעט ולצאת מתוך הבועה. היא הסתכלה לכיוון הקול המושיע הזה וראתה את טום. חזרו אליה אלפי פלאשבקים למה שעבר עליה בימים האחרונים. "טומי!" התרפקה לין על צווארו של טום ובכתה, הו כמה שבכתה באותו רגע. היא נתנה לעצמה לבכות על מה שקרה בבית החולים ועל מה שקרה לה לפני דקה. "טום.." החלה לין להגיד משהו "אתה זוכר שביום שהתעוררת בבית חולים, ביום שהתעוררת מהסיוט אליו נכנסת לגמרי במקרה, אתה אמרת לי 3 מילים בעלות משמעות עצומה עבורי. זוכר? אתה אמרת לי שאני המלאכית שלך. תרשה לי להגיד לך משהו. תרשה לי..." לין לא הספיקה לסיים את המשפט. הדמעות חנקו את גרונה והיא נתנה להן דרור. "אתה המלאך שלי! אתה! לא אני!" צעקה בכל כוחה עד שגרונה כאב "אני בחיים לא אצליח לשכוח את מה שעשית עבורי.." התייפחה. טום נשאר לחבק אותה. זה היה רגע מאוד מבעית עבור שניהם. ובכל זאת נגולה אבן מליבו של טום. הוא ידע שהספיק. שלא איחר את המועד. XX אני? כתבתי אתם? קראתם אני? השקעתי אתם? הגבתם!!!!!!