אני חושב שאפשר להוציא את זה מתיבת הספוילר כי זה נושא מעניין:
קודם כל נראה לי שאפשר לחלק את זה לשני קטגוריות (אפילו שכמובן זה לא באמת מתחלק באופן מוחלט ככה): אמונה שנובעת מבורות ואמונה שנובעת מהבנה.
לי לחלוטין מרגיש שאמונה שמגיעה מהבנה, כלומר לא מכך שזה מה שתמיד אמרו לך או שאין לך דרך להפריח את האמונה, היא דווקא יותר חזקה ויותר "אמיתית".
נכון שאדם כזה (במונחים שלנו אני מדבר על אדם שבחר לחזור בתשובה) יודע שיכול להיות שאלוהים לא באמת קיים, אבל עצם זה שהוא בחר להאמין נראה לי כמו עדות יותר גדולה לאמונה שלו. לעומת זאת אדם שפשוט לא יודע אחרת פשוט חי עם המחשבה שזה אמיתי בלי דווקא לחשוב על זה. אולי זה באמת כביכול טהור יותר כי אין לו ספקות. למרות שאני מניח שלהרבה דתיים שגדלים עם הדת עדיין יש את הספקות האלו גם.
מצד אחד נהוג להתייחס ל"חופש אמונה" כזכות בסיסית, אבל השאלה היא מה זה אמונה.
כי אישית אני תופסת אמונה כמשהו שתמיד נכפה עליך, ואמונה שאתה כאילו "בוחר" בה בצורה חופשית, היא לא אמונה אמיתית.
למה אמונה שאתה בוחר בה היא לא אמונה אמיתית? דווקא לדעתי זאת מרגישה הרבה יותר אמונה אמיתית מאשר כזאת שפשוט גדלת איתה.
אני מבין נראה לי למה את מתכוונת, אבל זה כמעט הפוך מאיך שאני רואה את זה.אוקיי אני אנסה להסביר למה אני מתכוונת.
א. יש כל מיני משמעויות למילה אמונה, אבל אני מתייחסת למשמעות מסויימת. המשמעות שלפיה אתה משוכנע שמשהו נכון.
ב. אם אתה בוחר באמונה X, זאת אומרת שיש לך אפשרות גם לא לבחור בה, כלומר שבתוכך קיימת הידיעה שגם האופציה השניה יכול להיות נכונה. מבחינתי זה אומר שאתה לא מאמין באמת. אתה לא משוכנע שזאת האמת. אתה רק החלטת להתנהג ולסגל לעצמך דפוס חשיבה כאילו שאתה משוכנע בזה.
ג. אמונה שנכפיית עליך זה לא בהכרח אומר שגדלת איתה (למרות שזה אחד המקרים). המשמעות היא שאתה לא יכול לא להאמין בה, ההגיון/הלוגיקה/הידע שלך ו/או דברים שנחשפת אליהם, מובילים אותך למסקנה שזה חייב להיות נכון. זה יכול להיות פשוט כי ככה אמרו לך כשהיית ילד ואתה לא טיפוס שמטיל ספק, אבל זה יכול גם להיות שנחשפת לראיות שלפי ההיגיון שלך מחייבות את המסקנה הזאת. זאת אמונה אמיתית. זו גם צורה של "נכפיית עליך".
קודם כל נראה לי שאפשר לחלק את זה לשני קטגוריות (אפילו שכמובן זה לא באמת מתחלק באופן מוחלט ככה): אמונה שנובעת מבורות ואמונה שנובעת מהבנה.
לי לחלוטין מרגיש שאמונה שמגיעה מהבנה, כלומר לא מכך שזה מה שתמיד אמרו לך או שאין לך דרך להפריח את האמונה, היא דווקא יותר חזקה ויותר "אמיתית".
נכון שאדם כזה (במונחים שלנו אני מדבר על אדם שבחר לחזור בתשובה) יודע שיכול להיות שאלוהים לא באמת קיים, אבל עצם זה שהוא בחר להאמין נראה לי כמו עדות יותר גדולה לאמונה שלו. לעומת זאת אדם שפשוט לא יודע אחרת פשוט חי עם המחשבה שזה אמיתי בלי דווקא לחשוב על זה. אולי זה באמת כביכול טהור יותר כי אין לו ספקות. למרות שאני מניח שלהרבה דתיים שגדלים עם הדת עדיין יש את הספקות האלו גם.