אוקי באמת שאתן לא יודעות על מה אתן מדברות
בבקשה תפנימו. לא אוהבת את המלחמות האלה, רע לי לשמוע שמזלזלים בציבור שלם של אנשים שחלק נכבד ממנו נותן נשמתו למדינה ולקהילה. נכון, צריך שאנשים יתגייסו, אבל צריך גם אנשים שיעשו שירות לאומי. יש מקומות ש"ל בהם התרומה היא כל כך גדולה פי אלף ממה שאני ואת ביחד תורמות לצבא. (למרות שאני לא דוגלת בלהשוות ביניהם, כאמור צריך את שניהם! זה רק לצורך העניין) אני מכירה מישהי שעשתה שירות במכון לנגמלים מסמים ומישהי שעושה שנתיים בבית חולי לחולי סרטן ואמא שלי שעובדת בבית נועם, שזה מוסד לנכים מפגרים, ועובדת עם בני שירות, תמיד מספרת כל פעם מחדש כמה היא מעריצה את הבני שירות שם. שמטפלים באנשים שבוקושי הולכים ובקושי מתקשרים, ומעבר לזה שהם צאריכים להחליף להם חיתולים ודברים מהסוג הזה, שבאמת לא כל בנאדם יכול לעשות את זה, הם גם מלווים אותם בכל, הם הדרך שלהם לתקשר עם העולם, והם עוושים את זה בכזה חיוך. ואלה אנשים שבאמת, קשה רק להסתכל עליהם. עם פיגור ונכויות מאוד קשות. תגידו לי שלא צריך נשמה יתרה בשביל כזה דבר. תגידו לי שכל אחד יכול לעשות את זה. מהבחינה הזו הרבה יותר נוח ללכת לצבא בכלל. ואחות של חברה שלי, במח' חולי סרטן, שנה אחת במח' זקנים ושנה אחת אצל ילדים, והיא עושה שם עבודה כ"כ קשה נפשית ופיזית ובשעות מטורפות, היא נקשרת נורא לאנשים שחודש אח"כ ח"ו נפטרים ובאמת שהיא נפגשת עם קשיים לא מהעולם הזה, ועושה את הכל בכזו מסירות נפש. אז נוח זה לא. נכון זה לא צבא, אבל כבודן במקומן מונח. זו תרומה כ"כ מבורכת ומכובדת. דברו עם בנות שעשו את זה לפני שאתן שופטות. זו לא הסתכלות נכונה לומר "זה לא צבא" ובזה לפטור אותן. אין אצל רוב הבנות הדתיות קטע של אידיאולוגיה נגד תרומה למדינה. להיפך!! הן תורמות, ובדרך שלהן ועושות את זה בגדולת נפש. גם אם לא בצבא. וצריך להעריך ולכבד כי הן עושות עבודה כל כך קשה וכל כך חשובה (שלא כל מישהי שהולכת לצבא יכולה לעשות) גם אם הן לא לובשות ירוק. ומנגד, יש לי חברה דתיה מאוד טובה, שהיתה איתי בבסיס, שותפה לחדר ולמשרד (ולחיים בעצם במשך 8 חודשים), והיא פשוט, בתור דתיה, סבלה. אני לא יודעת אם אפשר להסביר איך ולמה, כי זה נשמע תמוהה מהצד, כי הרי הצבא מאוד שומר כשרות ומנהגים והכל. אבל זה לא ככה בפועל. ובבסיס סגור זה כ"כ קשה. אז נכון החד"א כשר, אבל כל מה שהיא אכלה מאנשים היא היתה צריכה לבדוק 1000 פעם ובד"כ לא לאכול, ולהשליט לנו משטר כשרות על הטוסטר במשרד והמיקרו והכל. ואלף פעם אנשים בטעות הרסו לה תכשרות. ועזבו אוכל, זה באמת בקטנה. הצבא באמת לא תמיד שומר מסורת. היה לנו יום כיף למאבחנות מז"י על צום גדליה (או משו כזה), שכשהיא התקשרה לקצינה שאירגנה את זה לומר לה שהיא צמה ושזה לא בסדר, היא אמרה לה "אז אל תבואי". והחדר כושר בבסיס שהוא מעורב בנים-בנות, כשהיא ביקשה מהקא"גית לעשות שעות לבנות בלבד אז היא אומרת לה כן-כן אבל כשהיא באה להתאמן יש שם גם בנים. ובאמת, עזבו אפילו את כל זה. כשהינו עושות שיחות לחיילים... והיא צריכה לשבת בחדר עם שישה בנים, שאתן יודעות איך זה סגל שחוזר משבוע שטח ו21 יום לא ראה בחורה... והיא היתה צריכה לשבת כל פעם מחדש ולשמוע את כל הגסויות שלהם והבדיחות שלהם ביניהם, שבשבילי זה היה מצחיק, אבל היא באמת ישבה שם ורצתה לבכות. או בכלל עצם העובדה שהיא חיה בחברה חילונית וכל החברות שלה היו חילוניות, אי אפשר להסביר את זה, אבל היא באמת הרגישה שלא ממש מבינים אותה. כשהיא לא רצתה לשמוע מה חברות שלה עושות עם בנים כולן היו מעקמות את הפרצוף, ושעל כל רכילות שהיא היתה שומעת היא היתה הולכת למקום אחר כי "זה לשון הרע" והיא לא רוצה לשמוע. ובבית כנסת בערב שישי היא היתה לבד (עד שאני באתי איתה). וכשהיא סגרה שבת, לכי תגידי למי שישנה איתך בחדר אל תדליקי אור ואל תשתמשי בפלאפון כי זה מפריע לי. זה באמת קשה, אין לכן מושג כמה, אני פשוט ראיתי את הקושי שלה במשך חודשים. והיא הלכה לצבא הכי מתוך אידאולוגיה של "חייבים לעשות צבא", בזמן שכ-ל החברות שלה עשו שירות לאומי. ואח"כ היא פשוט למדה על בשרה למה אומרים לבנות דתיות שזה קשה. אז א-ל תשפטו כשאתן לא יודעות.