אין בעיה עם ניקוב או מילה; יש בעיה עם הכפייה
אני אישה שאוהבת עגילים. אין תכשיטים אהובים עליי יותר. יש לי עשרות זוגות. אני לא יוצאת מהבית בלי עגילים. בילדותי התחננתי בפני הוריי שירשו לי לנקב את תנוכי אוזניי (זה קרה רק בגיל 13.5, הייתי היחידה בכיתה שלא הרשו לה...). למרות כל זאת, לא הייתי מעלה בדעתי לנקב את תנוכי אוזניו של אף אדם אחר, גם אם אני בעצמי ילדתי אותו.
 
לו המדינה הייתה אוסרת על ניקוב תנוכי אוזניים, זה היה לא הגיוני ולא מידתי. אין שום בעיה עם עצם הניקוב עצמו. לו המדינה הייתה מגבילה זאת בגיל, לא הייתי רואה בכך בעיה. אני בהחלט מתנגדת גם לניקוב תנוכי אוזניים של פעוטות. זה שינוי מינורי ביותר (וגם לא ניתוח, לא כואב, כמעט שלא משאיר סימן, לא משפיע במאום על תפקוד האיבר ועוד) ועדיין, לא חושבת שיש לאדם אחר זכות לעשות זאת. זו זכותה של כל אישה (או ילדה או נערה, מגיל שבו היא מסוגלת להביע רצון אמיתי והסכמה מדעת) על תנוכיה שלה.
 
המדינה גם לא צריכה לאסור על מילה, מאחר שזכותו של כל אדם לעצב את גופו כרצונו, החל מקעקועים ומיני ניקובים, דרך ניתוחים פלסטיים ועד ניתוחים לשינוי מין או שינוי לדברים אחרים. כל עוד זה חוקי ונעשה בתנאים נאותים ובהסכמה מדעת (תוך יידוע מלא בהליך ובהשלכותיו) – לבריאות. אם אדם רוצה לכרות ברית עם אלוהיו תוך כדי שהוא כורת חלקים מגופו – צר לי עליו, אך זוהי זכותו.
 
אבל המדינה צריכה להגן על החוליות החלשות, על חסרי הישע. זה כולל תינוקות, פעוטות וילדים. כידוע לך, המדינה מתערבת ולא מאפשרת להורים לעשות בילדיהם ככל העולה על רוחם. כן, אני חושבת שאיסור על שינויים גופניים באיברי גוף בריאים, תקינים ונורמליים לחלוטין שאין להם הצדקה רפואית מנוגדים לאינטרסים שלהם. אני חושבת שעיצוב גוף או פולחן גוף או כל דבר בלתי הפיך כזה הוא זכותו של האדם על גופו, לא זכותו של אף אדם אחר, גם אם הוא אפוטרופוס שלו.
 
ובאותה מידה שהמדינה לא מאפשרת להורים להפעיל אלימות על ילדיהם (גם אם זה הפיך ולא משאיר סימנים) ובאותה מידה שהמדינה לא הייתה מאפשרת להורים לכרות אף רקמה אחרת בגוף ע"י אדם שאינו רופא ומסיבות שאינן רפואיות (אם אני רוצה לכרות את תנוכי האוזן של ילדיי כי כך ציווה עליי אלוהיי, או לקעקע להם מגן דוד קטן בישבן, יאפשרו לי?) אני חושבת שכך צריך להיות גם כאן.
 
אבל בתוך עמי אני חיה, וברור לי שבמציאות בימינו זה לא ריאלי (לצערי הרב). אבל לא כי זה לא נכון מוסרית, אלא כי אנחנו עדיין שבויים בתוך התרבות שבה זה נחשב לתקין, רצוי ומצוי. אני יכולה רק לקוות שיבוא יום (כנראה לא בימי חיי) וזה ישתנה, בדיוק כפי שפסקו לאטן מסורות פוגעניות אחרות בקטינים בשאר העולם (למשל, קשירת כפות רגליים של ילדות בסין).