../images/Emo126.gifחלק
| ../images/Emo126.gif
Kelly Clarkson-Because Of You:
http://www.youtube.com/watch?v=iLi0yBmPe0k&feature=related ******************************************************************************************************************** "זו את?" היא שאלה בשקט, והצביעה אל עבר הילדה הבלונדינית הגבוה. "כן" השיבה שרלוט בשקט, והשתעלה שנית. "לקרוא לרופא?" שאלה טל בחשש, והביטה אליה. שרלוט סימנה עם פניה לשלילה ואמרה בשקט "אין צורך, אני כבר רגילה לכך". היא מידה הוציאה את המחט ואמרה "אל תביטי, אם את לא רוצה להיגעל ולהקיא אחר כך". אבל טל לא התיקה את עיניה מן מעשיה של הנערה. היא ראתה אותה נושכת את שפתיה בכאב, ומכניסה אל תוך המחת הקטנה חומר שקוף. היא הכניסה את זה לגופה, ואחר כך אל תוך השקיק שהיה תלוי מעל ראשה. החומר נדף לתוכה כמו סם, וגרם לה לעצום את עיניה בכאב, ולהרים את ראשה אל התיקרה. טל הביטה עליה בעצב ורצתה לעצור אותה, אך ידעה שהיא עושה את הפעולה הזאת במשך כול כמה שעות. "זה מה שגרם לשיער שלי לנשור" אמרה לפתע שרלוט, ודמעות נראו בעיניה. טל הרגישה את דמעויתה שלה יוצאות גם כן, לנוכח הילדה שישבה מולה. "החומר הזה גורם לסרטן להפסיק לגדול, ולצמוח. אבל מייבש אותי וגם לשיערי להיעלם" אמרה שרלוט בשקט, ומחתה את דמעותיה. היא עזבה את הממחתה, ושמה מדבקה עגולה במקום בו הזריקה לעצמה את החומר. "אני בוכה" היא אמרה בשקט. טל התקרבה אליה ואמרה "גם אני". שרלוט לקחה את אצבעה ונגעה בעיניה של טל. טל הרגישה את הקור המקפיא שהיה סביב אצבעה, אך גופה כאילו שותק. הוא לא זז ולא נע. האצבע הזעירה אספה את דמעתה של טל, ומחתה אותו. טל הביטה על שרלוט, היא נגעה עם אצבעה, זו שמחתה את דמעתה של טל, בלשונה. ועצמה את עיניה. "מלוח" היא לחשה בשקט. "הדמעות שלי הן לא מלוחות בכלל, אין להן טעם בכלל. הן לא תוצר של הגוף אלא של המחלה" הסבירה היא בשקט, ומחתה את עיניה. טל נשמה עמוקת ואמרה בשקט "שרלוט," היא אמרה "גרמת לי לבכות". שרלוט חייכה חיוך כואב ואמרה בשקט "את לא בוכה בדרך כלל?". "לא" השיבה טל, והביטה לעבר עיניה הגדולות. "את מזכירה לי אנשים שחשובים לי," היא אמרה בשקט, וחייכה "אנשים שאני אוהבת" היא פלטה בשקט, ומיהרה לסובב את עיניה. "אני מניחה שאת הספקת הרבה בחיים שלך, לא ככה?" שאלה שרלוט בשקט, והכניסה את ידיה תחת סמיכתה. "בערך" אמרה טל בשקט. "את יודעת," לחשה לה שרלוט "החלום שלי הוא לפגוש את מקפליי. אבל החלום השני שלי הוא ללמוד לשיר. ובגלל שהקול שלי שבור בגלל המחלה, אני נאלצת לשמוע אנשים אחרי ששרים, אך אף אחד מעולם לא שר בשבילי". טל הרגישה רגש של אכזבה בשביל שרלוט. היא עצמה זכתה לשיר מפי דאגי פוינטר, ומפי דני ג'ונס. ואילו הילדה הזו לא זכתה מפיו של אף אחד. "אמא שלי נהגה לשיר לי, כשהייתי קטנה," המשיכה שרלוט כשראתה שטל קשובה לדבריה. "אבל כיום היא כבר לא עושה את זה, קולה נדם" אמרה שרלוט בשקט, וכיווצה את שפתיה האדומות. "מדוע?" שאלה טל בשקט, והרימה את מבטה אליה. "היא מתה טל, קולה נדם" חזרה שרלוט על מילותיה. טל פתחה את פיה בתדהמה ואמרה בשקט "אני מצטערת, אני—" אך לפני שהספיקה להמשיך את משפטה שרלוט עצרה אותה ואמרה בשקט "אני מבינה אותך, אבל אני חושבת שאת לא מבינה אותי. את לא מהארץ נכון?". "ילדה פיקחית" חשבה לעצמה טל בליבה ואמרה מיד "את צודקת, אני מישראל". "אני מבינה" אמרה שרלוט בשקט, ונשמה עוד כמה נשימות עמוקות. "הלוואי שיכולתי ללכת לגן-עדן ולפגוש את אמא שלי שם" אמרה שלוט בשקט, והרימה את עיניה אל החלון. "למה לך? תחכי עד שיגיע הזמן, ורק אז תעלי אליה" אמרה טל בשקט, והסתכלה גם כן היא בחלון. השמש כבר לא נראתה חזקה, וקרניה כבר לא חיממו את פניה של טל במיוחד. "אני רוצה למות, במילא אין לי כאן דבר שאוכל להיתפס בו, בכדי שהחיים הללו יהפכו לטובים יותר" אמרה שרלוט ונשמה אוויר אל תוך ריאותיה. היא עצמה את עיניה בחוזקה ואמרה "אם אבי היה אוהב אותי, אולי היה הוא מבקר כאן הרבה פעמים ביום, ולא רק פעם בשנה". "אני מצטערת לשמוע" פלטה טל בשקט. "אני לא," אמרה שרלוט, וחייכה אליה במאמץ. "מדוע לא?" שאלה טל בשקט, והרגישה שדמעותיה שלה מתחילות לעלות שנית אל גרונה. "אבי כבר לא גר כאן, הוא הפקיר אותי בבית החולים הזה כבר מלפני כמה שנים. כשרק גילה על הסרטן. וכאשר שיערי החל לנשור מראשי, והקרחת התגלתה הוא נגעל מן הדבר. אומנם הוא לא אמר לי את זה במפורש, אבל שמעתי אותו מדבר עם חברתו, וארוסתו, לעכשיו והיא בעצמה ביקשה ממני לתת לו את המילה שלי ולשחרר אותו" אמרה שרלוט בשקט, והביטה במבטים חלולים אל עבר פניה של טל. טל לא הבחינה בשום רגש של סיערה, או שמחה המופיע על פניה של שרלוט. פניה נשארו בדממה לא הבעה בכלל. "ונתת את המילה לבסוף נכון שרלוט?" שאלה טל בשקט, והורידה את ראשה כלפני המזרון. "כן,טל. נתתי את המילה שלי" אמרה שרלוט ופלטה אוויר מראותיה, היא עצמה את עיניה בכאב והוסיפה "הוא מעולם לא חזר מאז, אני רק זוכרת אותו בפעם האחרונה שהיה כאן בשביל לבדוק האם אני עוד חיה. אני לא אתפלא אם כבר יש לו משפחה חדשה, עם ילדים יותר מוצלחים ממני, ילדים שלא יגרמו לו להיגעל". טל הרגישה שמסך הדמעות מכה בה שנית, היא לא יכלה לשלוט בעצמה. אך המשיכה להחזיק אותן בתוך עיניה מבלי למצמץ. היא הביטה על שרלוט לרגע, ואמרה לה להמשיך. שרלוט כיווצה את שפתיה האדומות ואמרה בשקט "אולי בגן עדן אני יוכל לספר לאימא שלי שאבא מתנהג אלי בצורה שכזאת, היא בטח תחבק אותי בחום, ותשיר לי שירים. אני בטוחה שהיא לא תגעל מן השיער שלי, שנשר. היא תנשק אותי ותאמר לי עד כמה שיהא מצטערת שהיא הותירה אותי לחיות לבד, בודדה". "שרלוט" אמרה טל בשקט, ונתנה לדמעות שלה להתפרץ מעצמן. היא הביטה אל עבר שרלוט וראתה שגם כן היא בוכה, דמעות החלו להינגר מעיניה אל לחיה. "את בוכה" אמרה טל, והצביעה אל עיניה. "אני יודעת, אני לא מבינה" אמרה שרלוט בשקט, ומחתה את הפה גם כן. "את בוכה" לחשה טל, והתרוממה במהירות, ממקום מושבה. היא הלכה אל עבר החלון והביטה מבעדו. כשאשר מסתכלים בחלון ממקום שכיבתה של שרלוט, רואים רק את השמיים היפים, ואת השמש והציפורים, ואולי גם את צמרות העצים. אך אם מתבוננים באמת מתוך החלון, רואים המונים של בניינים, ובתי עסקים הבנויים לכול אורך הנוף. טל חזרה אל מקומה, כאשר דמעותיה כבר התייבשו. היא חייכה לא עבר שרלוט ואמרה "זה מדהים עד כמה שאני נהפכת להיות רגישה". "תמיד יש פעם ראשונה" אמרה שרלוט בשקט, וחייכה. טל פלטה צחוק משחרר ואמרה בשקט "לא הייתי רוצה להיות במקומך. ואת בוודאי לא היית רוצה להיות במקומי". לפתע נכנסה האחות כבדת המשקל וקראה בטון גבוהה וחזק "טל אביב".
יש המשך~~
