לומר לך את האמת
כשאני נתקלת בזוועות החודשים האחרונים חסימות הכיבשים, פגיעה בחיילים, איומיים ברצח, פיגועי דמה, או במילים שלי- טרור, אני חושבת, ואתה תהיה חייב לסלוח לי על הכנות, שפשוט נמאס. בין אם זה מבחינת החיילים שנהרגו שם בעשרות ומאות רבות, על מנת להגן על יישובים שלמים, אך גם על קראוונים ריקים. בין אם זה מבחינת הממשלה שהדמוקרטיה שלה על כף המאזניים, והטרור היהודי עלול להכניע אותה, כמו שכמעט קרה רק לפני עשר שנים עקובות מדם. בין אם אני מתייחסת לתושבי המדינה, למצוקות הכלכליות, לפריפריות ולנגד השומם- אזורים דובריםש כל כך זקוקים לפיתוח ועזרה מן הממשלה- ברובה תקציבית, אך אור הזרקורים אל מכוון אליהם, כי הם יושבים על אדמות "בטוחות". בין אם אני מנסה להבין מה יקרה ברגע שהמחבלים מהצד השני ילקטו שמדובר פה במלחמת אחים, לא פחות? ובין אם אני מבטיחה על עצמי, בתור אזרחית המדינה, וחושבת על כל המ שכתבתי למעלה. קשה לי כל כך קשה לי להאמין שיום הפינוי יעבור בשלווה. למה חיילים צרייכם להיות מאויימים מדברים שאולי יגשימו את עצמם? כאלה שנלחמו כל עוד הייתה הוראה למען ההתנחלויות, וכעת יספגו את תוצאותיה על גופם, ישירות. הממשלה באמת הולכת לקראת המתנחלים, בכל דרך אפשרית. ואתה וגם אני נראה שביום שאחרי, שיקומו תביעות הרכוש- כל משחה תקבל את שמגיעה לה. היא בונה תוכניות ומתכננת הכל לפרוטרוט והמיעוט הקטן הזה כיאלו זומם להרוס הכל, בכל צורה ודרך. אז כמו שביקשתי בהתחלה שתסלח לי על הכנות, אני באמת לא מבינה מאיפה החוצפה ועזות המצח? אני לא מדברת על ההפגנות ועל ההתנגדות, בטח שלא על צעדות המחאה והצבא הכתום שושה לי כואב בעיינים. אני מדברת על פגיעה בחיילים, נטו אף חייל לא צריך להפדע מזה! ורואי שהמתנחלים יגבשו לעצמם את הכבוד הראוי כי ביום הפינוי המצב האידיאלי הוא ניסיון לבקש מהמפונים לצאת מביתם, ברגע שהתשובה היא לא, והאווירה הופכת כוחנית, החיילים צריכים להמשיך הלאה לבית הבא, למלא את חובתם. בסופו של יום- מי שקיבל את הדמוקרטייה וחוקי המדינה, שב לגבולות שהוצבו לה- ומי שהעדיף את א"י השלמה, אפילו על חשבון זו המשוסעת- שיישאר שם להגן על עצמו, ויחזור על הזנב בין הרגליים. שוב, אל תאיימו עלינו במלחמת אחים, הקורבן שלכם עלול להיות קשה מנשוא.