הלו, שכחתם מי הציל את יהודית רביץ?
(מיחזור) זה קרה בהופעה של ביורק, לפני כמה שנים, באמפי של קיסריה. היה לי כרטיס מוזל, כזה שמקבלים בעשרים שקל הנחה אם באים לקופה עם הפרסומת של ידיעות או אם אוספים מכסים של פרילי, לא ממש זוכר, גם לא הכי חשוב. אולי חשוב, אבל לא רלוונטי. מה שרלוונטי זה שהמקום שלי היה איפושהו בלמעלה למעלה מצד שמאל בסוף. קצת יותר מדי גבוה וקצת יותר מדי בסוף בשביל הופעה. בקיצור, מקום על הפנים. הופעת החימום התחילה. המכשפות. (בדיעבד הסתבר שזו היתה אחת ההופעות האחרונות של פרלמוטר. זה דווקא חשוב, אבל לא רלוונטי). כולם כבר התיישבו, והסדרן שהפריד בין היציע של התפרנים שגוזרים תלושי הנחה מהעיתון לאיזור השווה (למטה באמצע) כנראה חשב שנגמרה לו העבודה והלך.. נו, אז אין שומר ואין כרטיסן, אז ירדתי לראות איך דברים שנראים משם לא נראים מכאן ורציתי לחזור למעלה, לחברים, אבל משום מקום צץ לו הסדרן ואמר: "אין מעבר". מה יכולתי לעשות? מה הייתם עושים במקומי? הלכתי לחפש מקום לשבת אבל הכל מפוצץ ואין מקום לזבוב! בחוסר אונים עשיתי את עצמי מסתכל בכרטיס וביקשתי מאיזו אישה שישבה בקצה שורה שתזוז קצת שמאלה, כי "כנראה שזה המקום שלי.." (בושה). היא היתה דווקא נורא נחמדה, נדחפה שמאלה וקיטרה: נורא צפוף פה, אתה לא חושב? ואני בחוצפתי הנהנתי, ואמרתי: כן, זה ממש בלתי נסבל איך שמצופפים פה את הקהל.. מפה ושם, תוך כדי שאנחנו מדברים אני קולט שהאישה הנחמדה שדחפתי שמאלה היא קורין אלאל. לא פחות. ולא רק שאני יושב ליד קורין אלאל, אלא שמשמאלה ישבו שתי ילדות קטנות ו.. יהודית רביץ! הופעת החימום נגמרה, יהודית התלחששה עם קורין, ופתאום קמה, וניגשה לכיוון שלי! הייתי בטוח שהיא עומדת ללבקש ממני את הכרטיס או לקרוא לסדרן שיעיף אותי משם, אבל יודית, חמודה, ביקשה בשקט: "סליחה, אפשר לעבור?". והנה סוף סוף הפאנץ´-ליין. אי ההבנה הגורלית. כנראה שיודית רצתה לצאת לקנות משהו, או לפגוש מישהו, מה שבטוח זה שלא עניינתי אותה בכלל. היא רצתה לעבור ואני חסמתי לה את הדרך. היא ציפתה, מן הסתם, שאזיז את הרגליים או שאזוז קצת. אני, רציתי לתת לה את כל הכבוד הראוי וקמתי, כדי שתוכל לעבור, ואז, איך שאני קם, היא כבר מעליי, והנה היא עפה אחורה, כולה מופתעת, עומדת על הקצה המדרגה, מאבדת שיווי משקל, מתנדנדת, ואני קולט שהיא עומדת ליפול.. "זהירות!" צעקתי, "אל תיפלי!", תפסתי אותה בשתי ידיים, ממש רגע לפני הנפילה. הצלתי את חייה בדקה ה90-. היא חייכה, אמרה: "וואו, זה היה קרוב, תודה".. והלכה. זהו, ידידיי. זה הסיפור. כך הצלתי את חייה, לאחר שכמעט העפתי אותה מכל המדרגות של האמפי.. ההופעה של ביורק היתה מעולה. אגב, בשלב מסווים התידדתי עם קורין; אח"כ היא גם הציעה לי ביסקוויט. השתיים הסתלקו לפני ההדרן. נפרדנו כידידים ("שוב תודה, ולילה טוב!"). הכל אמיתי. תודה, ולילה טוב...
, ואמרה לי בתוכחה -למה לא אמרת לי שאתה חבר של רוני ידידיה... סוף סיפור - נפרדנו תוך הבטחה להיות בקשר. נו, מה אתם אומרים ?